הנה את עומדת, פה, לידי. לפניי.
בכל יופייך, ממש פה. לפניי.
ואני זועק לעזרה, בלי מילים,
"חבקי אותי!" אני מבקש עם העיניים.
ואת נשארת, עומדת. לפניי.
לא זזה, רק צוחקת בלב.
צוחקת עליי. על טיפש שכמוני.
על אידיוט שמבקש קצת אהבה, קצת תשומת לב.
מלגלגת לי ישר בפנים. לפניי.
את עושה מעצמך מבינה. ממש לפניי.
מתקרבת ולוחשת מילים מנחמות.
אבל את לא קולטת שרצוני הוא לא ברחמייך.
אני רק כמה למגעך העדין.
רוצה רק להרגיש אותך פעם נוספת.
ואת עומדת. לפניי.
אני קופא, לא מסוגל לזוז. ואת לפניי.
אני חולם על ימים טובים יותר. כשתהיי לצידי.
אך בינתיים את לפניי.
ממש לפניי.
את עושה את עצמך מבינה. ממש לפניי.
מתקרבת ולוחשת מילים מנחמות.
ואין לך מושג כמה גדולה האהבה. הרבה יותר ממך, אין לי ספק!
גם יותר משנינו ביחד!
אבל את פה. לפניי.
לא זזה ממקומך. בדיוק לפניי.
פתאום זעם ממלא את עורקיי וכל הרגשות שלי יוצאים החוצה ואת
נותרת חסרת הגנה מול מטר של תלונות מוצדקות.
והנה את עוד פה. לפניי.
כבר לא עושה את עצמך מבינה.
לך כבר לא איכפת. ואת כבר לא לפניי.
ועכשיו כמה אני עצוב. וכמה אני מתגעגע לחיוך המקסים, למגע
המלטף, לשיערך הרך, לעינייך הבורקות, לאורך הקורן, לאהבה, לך.
והנה את עומדת שם. רחוק ממני.
ואפילו בדמיון. אפילו בחלום.     את כבר מאחוריי.