פעם הכרתי רוע. הוא היה גבוה, וחזק, ועם זאת שברירי כל כך. הוא
היה האדם היפה ביותר שראיתי מימי. תווי פנים שלו היו עזים
ותמימים בעת ובעונה אחת, ותמיד היה לו מין שקט מלנכולי
בעיניים, השקט שאחרי הסערה. הוא נראה כמו ילד, שהתבגר בטרם עת
ולא ידע מה באמת הוא אמור לעשות. אמרו שהוא הרוע, ולא ידעתי
למה. הוא היה הנשמה הטובה ביותר שהכרתי מימי. הוא עבד בהתנדבות
עם ילדים קטנים ממשפחות קשות, אבא בבית סוהר, אימא בגמילה
מהרואין. והוא בעצמו היה ילד, ממשפחה טובה, שאימא ואבא עובדים
כל היום, וחוץ מלצפות ממנו להיות טייס כמו האח הגדול שלו, לא
היה להם יותר מידי מה לומר לו.
לרוע היו המון חברים, וכולם נורא העריכו אותו, ואמרו שהוא תמיד
עושה רק דברים טובים. אף אחד לא חשד שהוא הרוע, חוץ מהרוע
עצמו, שבסתר ליבו ידע שהוא כזה, ולעולם לא יוכל לברוח מזה.
הרוע ואני היינו מדברים שעות. באותה התקופה הוא היה החבר הכי
טוב שלי. למעשה הוא היה החבר היחיד שלי, אבל זה לא שינה את
העובדה שהוא היה הבן אדם היחיד שבאמת סמכתי עליו, בלי להכיר
אותו בכלל. גם אני לא ידעתי מה בדיוק אני אמורה לעשות עם עצמי
במקום שבו אני נמצאת, הרגשתי שאין לי בכלל על מה לדבר עם
האנשים שבגילי, ואז הרגשתי יהירה בגלל המחשבות הללו. וגם לו לא
היה על מה לדבר עם האנשים בגילו. היינו שונים. שונים זה מזה
ושונים מהחברה.
ולמרות שהיו לרוע המון חברים, הוא בכל זאת היה לבד, כי ה
'חברים' בחברה שחיינו בה היו מערכת גדולה ומסועפת של אינטרסים
וצביעות, ומעט מאוד אנשים באמת רצו לתת מעצמם לחברה, הם פשוט
העדיפו לקחת, ולקרוא לזה 'לקבל'.
תמיד ידעתי שהוא מסתיר ממנו סוד גדול, הסוד שהופך אותו לרוע,
זה גם סיקרן אותי המון פעמים, אבל אף פעם לא לחצתי עליו לספר
לי. החטאים הקטנים שלו לא הפריעו לי, וגם לא הייתי בטוחה מה
באמת נחשב לחטא קטן ומה לחטא גדול, אז העדפתי לא לשפוט. אולי
בגלל זה מצאנו נחמה כל כך גדולה אחד בשני, מעולם לא שפטנו זה
את מעשיו של זה.
הוא אהב לעשן עם החברה, סמים. הוא אף פעם לא איבד שליטה, אבל
היו לו הזיות, מסוג ההזיות שאחר כך אפשר עוד לזכור אותן ולצייר
אותן על קנבס גדול. יום אחד אחרי הרבה שנים כשראו את הציורים
שלו אמרו "איזה פסיכופט, הרוע בהתגלמותו כבר מגיל צעיר".
וגם אני ציירתי את הפנטזיות שלי, בדיוק כמוהו, רק בלי השפעת
סמים. התביישתי בציורים שלי, ולא הראיתי אותם לאף אחד. פחדתי
שישפטו אותי על פיהם, ויגידו "איזה פסיכופטית..."

היינו כמו שתי נשמות טועות שפתאום נתקלו בנסיבת הכי פחות
צפויות זו בזו. היינו המלאך השומר אחד של השני, הכתף השלישית,
המקור לצחוק, ומושא ההזדהות. "החסרון היחיד בך הוא שאת צעירה
מידי ואני לא יכול להתחתן איתך" אמר לי יום אחד, ושעה אחרי זה
כשהייתי לבד בכיתי. ידעתי שהסוף שלנו קרב, ואין לזה סיכוי
להימשך. רק אחרי שנפרדנו לעולמים הבנתי שאהבתי אותו כל כך.
בכלל לא ידעתי למה אמרו שהוא הרוע, בעיני הוא היה השלמות
בהתגלמותה.
שנתיים אחרי כן, כשראיתי תמונה שלו בעיתון מתחת לכותרת "נתפס
המואשם ברצח לפני ארבע שנים..." גזרתי את התמונה ושמרתי אותה,
כי לא הייתה לי שום תמונה אחרת שלו.