דפקתי על הדלת בקומה השלישית בדירה מס' 10, שמעתי צעדים בנעלי
בית, ברגליים שבקושי מצליחות לסחוב את משא הגוף, מתקרבים אלי
מתוך הדירה, ראיתי את הצל מופיע בעינית הישנה. "כן, מי שם?"
שאל קול סדוק, עם שרידי נשיות, במבטא ייקי כבד, "זה גיל, מחברת
הטלפונים, באתי לסדר לך את הטלפון", "אבל לא הזמנתי אף אחד"
אמר הקול "יש תקלה בלוח ואם לא נטפל בטלפון שלך, מחר כבר לא
תוכלי לדבר בטלפון גב'..." השתהיתי קצת, כאילו אני מסתכל
באיזושהי רשימה, כדי לתת מעט אמינות לקולי, למרות שבעצם רק
קראתי את מה שכתוב על הדלת, טריק פשוט אבל עובד להפליא "...גב'
קיינה - ליבן נכון?" האישה פתחה את הדלת קמעה, והסתכלה עלי
בעיניים גדולות כשהשרשרת מתוחה מעל ראשה, היא הייתה אישה קטנה
וכפופה וכאשר ראתה אותי לבוש מדים אדומים, עם חגורת הכלים
למותני וכובע עבודה תואם, היא שיחררה את השרשרת במהירות מפתיעה
ונתנה לי להיכנס בלי להוסיף דבר.
"איפה מכשיר הטלפון שלך?" שאלתי והיא לקחה אותי לסלון, "יש לך
עוד מכשירים בבית ?", היא הובילה אותי בשתיקה לחדר השינה שלה,
נעמדתי בכניסה לחדר השינה מתבונן בתמונה ענקית של סוס רועה על
שפת אגם גדול בין ההרים "זה תמונה של נוף, איפה אני נולדתי,
הכי יפה בעולם זה שם" היא אמרה כשראתה שאני לוטש עיניים
בתמונה, הסוס נראה כל כך בודד, ובכל זאת התמונה הקרינה שלווה
ונינוחות, משהו בוודאי לא מציאותי בתמונה הזו. "תוכלי להשאיר
אותי לבד כמה דקות, קשה לי לעבוד כשאנשים נמצאים לידי", אמרתי
בטון סמכותי משהו, "בבקשה, אני לצאת", היא אמרה ויצאה מהחדר.
סגרתי את הדלת והתחלתי לפעול במהירות, לא היה לי זמן רב עד
שהדודה תחליט לבדוק מה קורה. לקחתי כסא משולחן האיפור והנחתי
אל מול הדלת, כך שאם הדודה תנסה להיכנס כשאני לא מוכן, הרעש
שיעשה הכסא ייתן לי כמה שניות להגיב, פתחתי את הארונות שמול
המיטה וסרקתי את המגירות עם גלאי המתכות שלי מכוון למקסימום,
זה אולי לא הדרך היעילה ביותר לגלות תכשיטים אבל בוודאי המהירה
ביותר, אחרי כמה שניות, המכשיר צפצף מול ערמה של תחתוני נשים
מעומלנים ומיושנים. הרמתי את הערמה וקופסת תכשיטים קטנה עטופה
קטיפה בצבע בורדו נגלתה אלי, כן, זה הדבר, פתחתי את הקופסה
לשנייה כדי לזכות את השרשראות והטבעות שבפנים במבט מלטף ומייד
זרקתי את הקופסה לתיק שלי. אלה הרגעים שאני הכי אוהב במקצוע,
הסיפוק האורגזמי ממש של ההצלחה, הריגוש המדגדג של לפני שמגיעים
לשיא ואז הרגע שבו אני מחזיק את השלל ביד, הריגוש שהתחושות
הללו מעבירות בי והעוצמה שלהן כל כך חזקה, שאני יודע ששום דבר
לא יוכל לגרום לי להפסיק, גם אם אתפס. אני לא מאמין שאוכל
להפסיק, זה מה שאני, בשבילי זה אבוד. סידרתי את התחתונים
המיושנים וסגרתי את הארון, חייכתי לעצמי בסיפוק.
הזזתי את הכסא ויצאתי מהחדר, "הכל בסדר עכשיו ?" שאלה גברת
קיינה - ליבן, ואני חזרתי על דבריה בנימה מרגיעה. "טוף, עכשיו
אתה לשתות תה איתי, כן ?!" היא משכה אתי למטבח, שם כבר הרחתי
את ניחוח תה הלואיזה שהיא בישלה לי. מוזר היה לי להריח את
הניחוח הזה, בבית עם אופי שונה כל כך ממה שהכרתי, טוב, נגיד,
בבית אשכנזי כל כך, כשריח הלואיזה עורר בי זיכרונות מבית סבתי,
שהיה ספרדי כל כך. היה בו משהו מרגיע בריח משהו שמשך אותי לשבת
ולשתות למרות שזה היה בוודאי הדבר הכי לא נכון אחרי פעולה
מוצלחת כמו היום, אחרי שכבר זמן רב לא היו לי פעולות מוצלחות.
ישבתי ושתיתי את התה והגברת הזקנה התחילה לספר לי על בעלה
זכרונו לברכה, על ילדיה שנטשו אותה, על הבדידות.
קמתי אחרי הכוס השלישית, התנצלתי ואמרתי שאני מוכרח, אבל מוכרח
ללכת, יש לי עוד עבודה לעשות. היא הלכה לרגע לחדר ושמעתי אותה
אומרת "אני רוצה להראות לך תמונה של הנכד שלי, הבן שלי עשה לי
תליון זהב מקסים עם לב שבו יש תמונה של גילי הנכד שלי, שם שלו
כמו שלך, כן ?!" הוצאתי את התיבה האדומה מהתיק שלי ופתחתי
אותה, ראיתי את התליון ופתחתי אותו, דמות של תינוק בלונדי
התבוננה בי בעיניים עצובות, "אני לא מוצאת, אתה מחכה רגע, כן
?! אתה לא הולכת, כן ?!" השארתי את הקופסה על השולחן ויצאתי
במהירות בצעדים שקטים.
במדרגות, הסתכלתי בתיק שלי, שלוש פעולות שהתחילו מוצלחות
ונגמרו בכישלון השאירו את התיק ריק. עליתי לקומה הרביעית לדירה
מס' 14 ודפקתי על הדלת.