בארץ אבות גדלתי
והקור היה מפלאי המקום.
אני הייתי הבן המועדף,
הייתי מוגן,
הייתי מפוטם.
עורי הפך שומן ופני עגלו ורפסו,
שרירי נהיו כורסאות עור,
שיישבו...
ואין מי שירים עלי יד,
אין מי שישיב אותי אל הזירה.

אך ביום הבטוח ביותר בשנה
אמר אב הארץ
'אני אוהב אותך ילדי'
ביד אחת סכין, ביד האחרת מזלג.
ואם הארץ נשפה בעורפי;
'אל הסיר ילדי, אל הסיר'
'הרי אינני חזיר'
בועט כפר,
חושף שיניים,
נוהם.

וכשהם אוכלים מבשרי הרב
אני חושב;
'כמה יפה אהבת אב לבנו,
ואילו שיאים מביאים דורות של שקרים'