שרביט החצב מציע עצמו למלך
שיבוא ויקטוף אותו בדרכו מביה"ס היסודי,
לשאת אותו בגאון בעוד פתיתי נייר של גשם מבשרים את בואו:
קודו כולכם כי הגיעה שעתו של המאחר להגיע,
לשווא דאגתם בהעדרו
הוא בסוף, כמו תמיד, יופיע

עטור בשרביט, אחריו נשרכים נתיניו רטובי פרווה
יקרא להם בשמות חדשים, הולמים יותר את מצב רוחו,
בקוראו להם תווי פניו יודגשו כבלהבה.

עוצר על סף המדרכה,סוף ממלכתו,
להביט על נוף החוויה
אך משהו חזק ממנו סוחף אותו,
הוא לא יכול לעצור,
ובפעם הראשונה בחייו כראשון,
אין אף אחד מאחור.