10.04.2000

השעה היא 12:53 כלומר 12:50 אני מאותם אנשים שסבורים שזה לא
עוזר כאשר אתה מזיז את המחוג 5 דקות (או במקרה שלי 3 דקות
בלבד) קדימה, אבל להפתעתי כאשר אני ממהר אני לפעמים שוכח את
העובדה הקטנה הזאת ומספיק להגיע בזמן (כלומר באיחור של 3 דקות
אם השעון היה מכוון באמת).
אז מה אני כותב בכלל? החדר שלי מבורדק בצורה לא יאמנה, המחשב
שלי זקוק לכך שאגש אליו ואגביר את הווליום שלו כדי שאוכל לשמוע
מוזיקה ,אבל לא... אני יושב כאן וכותב. למעשה כאשר אני מביט
קלות למעלה ב12-13 השורות שכתבתי לא פקחתי את עינכם מחדש וגם
לא גיליתי שום יבשת חדשה או שזה כבר נדוש, בוא נמציא משהו חדש,
לא גיליתי לכם שום צורת חיים חדשה (מקורי הא?).
טוב עכשיו אני אנסה בקצרה לספר לי, לכם, לך ולמי שזה כבר לא
יהיה מה אני עושה עכשיו? למה אני כותב? אז ככה:
חשבתי על זה לרגע (ת'אמת קצת יותר,אבל רגע זאת יחידת זמן לא
מוגדרת, לא?) והגעתי למסקנה שלמרות שחיי בשנה האחרונה לפחות
היו רצף של התרחשויות שינוים וחידושים ומה לא, הבנתי דבר אחד,
שחוץ מכמה שירים, שירי דיכאון, לא יצרתי כלום ואם אני לא יוצר
כלום אז אני פשוט נבלע בהמוניות, בהמוניות של חוסר מעש שאני
מבין שאני שקוע בו כבר הרבה זמן, הרבה זמן  תכננתי לקחת את העט
ולכתוב את מה שכתבתי או לא כתבתי או אכתוב או שאני לא יודע מה
(ואני באמת לא יודע). אני רק מקווה שזה לא יהיה מקרה חד פעמי
ואני לא אשכח לעשות את זה מדי פעם (כלומר אזכור אבל פשוט אהיה
עצל מידי מכדי לעשות זאת שוב). למעשה אני מקווה שהדף הזה הוא
דף חדש בחיי, דף של יצירה דף של עשייה ,דף של חופש מסוג חדש,
כי בזמן האחרון שמתי לב שכמה שאני חופשי וכמה שיש לי זמן וכמה
שהכל נראה לי טוב, זה ממש לא ככה. נהייתי שקוע בשגרת החופש
שלי, שגרה שהייתה בנויה ממנוחה מכלום, אני לא יודע אם אני אמור
לכתוב את זה,אבל השעה כבר 13:04(כלומר 13:01) ואני צריך ללכת
להוציא את אחותי מהגן,אז עד הפעם הבאה.
                                                           
                בייצ.
עכשיו השעה כבר 19:14(אני כבר לא אכתוב האם זה על מדויק או לא,
כי 3 דקות לא ישנו לי הרבה, לא עכשיו בכל מקרה) כרגע סיימתי
להעתיק למחשב את מה שכתוב למעלה, תכננתי לעשות זאת בשלב מסוים
אבל העובדה שתמיר ביקש לקרוא את זה היום בערב קצת זרזה אותי,
קצת הרבה... אה עוד משהו בקריאה שניה של מה שכתבתי שמתי לב שמה
שכתבתי לא ממש נחמד,למעשה אפילו רגיל ומשעמם,אבל מי יודע אולי
מישהו ימצא בזה משהו... אולי?

12.04.2000

"לא הייתה תוכנית של הנאצים להשמיד את היהודים", אם המורה
תחזור על זה 6 פעמים זה ייקלט יותר טוב? אני לא יודע. אבל אם
היא חוזרת על זה 6 פעמים כנראה שהיא מאמינה באידיאולוגיה הזאת
(למה לא יכולתי לכתוב שיטה? אני חייב להתחכם,להיות אינטליגנטי
כביכול?) , אידיאולוגיית המיאוס. עוד משהו קטן, התוכנית לא
הייתה בהתחלה, רק ב1941 או משהו כזה התחילו לצוץ פטנטים לא
מקוריים אלו.
אתם שואלים את עצמכם מה השעה? למה היום הוא לא מספר מה השעה?!
כי הוא (אני כמובן) לא לובש שעון (כבר הרבה זמן, מין
אידיאולוגיה של חופש מלבישת פרטים, חוץ מהפירס שעשיתי לפני
שבוע וחצי) וגם לא בא לי לשאול ולהפריע לאנשים לשמוע את המורה
אומרת בפעם ה-10 משהו אחד שוב ושוב ושוב, אוי יש חשד למידע חדש
שהמורה החליטה לספר לנו, אולי נקשיב? אולי...
השעה? השעה? כן עכשיו בסביבות 8:50 (יש לי חוש זמן די מפותח)
ואני בשיעור תגבור (זה בעצם השלמה אבל ברגע שכתבתי את זה-לפני
יומיים במהלך השיעור הראש לא עבד כמו שהוא צריך לעבוד, לפעמים
אני תוהה האם אי פעם הוא יעבוד איך שהוא צריך לעבוד, איך הוא
באמת צריך לעבוד???? איך?? יש לזה נוסחה קבוע או משהו כזה?, או
שזה משהו אקראי כזה? טוב נחזור להעתקה מהדף את מה שכתבתי,
במילא נשארו לי 4 מילים או 5) בתע"י (תולדות עם ישראל,ולא
א"י!!!! - זה בשבילך תמיר!) בשביל הבגרות,לומד שואה.
זהו סיימתי להעתיק את זה... עכשיו 20:24 יום רביעי היה לי יום
מוזר ביותר. בלילה לפני הייתי במסיבה, הייתי זה קצת עדין, בוא
נגיד שאנשים לא ישכחו אותי הרבה זמן, פשוט הוצאתי כל טיפת
אנרגיה שאפשר להוציא, למעשה נראה לי הוצאתי יותר אנרגיה מאשר
הייתה בנמצא אצלי (זה לא הגיוני אבל פשוט השתגעתי, הייתי על
טריפ טבעי, טבעי ביותר - המציאות,או הדמיון, יש הבדל?). אז כן
הייתי במסיבה חזרתי הביתה ב6:15 בבוקר, הלכתי להתקלח תחת מים
קרים (אני מפתח שיטה,לא למות במהלך מקלחת קרה, אתה פשוט מרטיב
את הגוף לאט לאט, נותן לו להתרגל לטמפ' של המים) א"כ הלכתי
לישון ל70 דקות בדיוק, ורצתי לביה"ס וכמה שהתאמצתי לא לאחר,
איחרתי! זה היה קצת מעצבן, אבל! אבל! לא נורא, לא? נכנסתי
לשיעור א"כ,וכל זה כדי להירדם במהלכו, א"כ חזרתי הביתה, ישנתי
הלכתי לשיעור נהיגה וצפיתי קצת בטלוויזיה והנה עכשיו אני בעוד
רגעים מספר מסיים לכתוב (או כמו שאני רוצה לראות את זה - מסיים
את היצירה שלי להיום), אז זהו אליס אין צ'אינס ברקע (זאת הלהקה
האהובה עלי) ופה זה נגמר... לא? להיום בכל מקרה, ועוד משהו אני
חייב לכתוב את השם של הלהקה באנגלית,מין אובססיה כזאת...אז:
Alice In Chains.
בייצ.
ח.ב (חשבתי בסוף)
אני לא יודע אם מה שכתבתי היום בכלל שונה ממה שכתבתי בפעם
הראשונה ולפי דעתי זה כבר משהו אחר לגמרי, ובטח התגובות לא היו
טובות כמו לקודם, אבל אני לא הולך להכתיב לעצמי כללים או סדרים
נהלים או כדומה אני כותב מה שעולה לי לראש (גם משהו לא?) אז אם
מישהו לא אהב את זה או שאהב את זה יותר מהקודם או שאני כבר לא
יודע מה, אני רק יכול להגיד לכם שאני לא מבטיח להפתיע אתכם או
להישאר כל הזמן אותו הדבר, לא דווקא את זה אני מבטיח אני מבטיח
להישאר אני! אבל אני יכול להשתנות? לא? אולי כבר השתנתי אולי
אני גם משתנה בזמן שורות אלו, אולי? אני לא חושב שאולי! אני
בטוח שאני משתנה לפי דעתי גם חוסר שינוי הוא שינוי, כלומר עצם
העובדה שאני לא משתנה כמו שהשתנתי קודם זה כבר שינוי, אם הייתי
ז'וז'ו חלסטרה (ההוא מהקומדי סטור, צביקה הדר שיחק אותו - ההוא
עם הגורמטים) הייתי עכשיו אומר לכם "תחשבו על זה", אבל אני
סה"כ מרט בלצר אז אני אגיד לכם תחשבו, עם או בלי שום קשר פשוט
תחשבו, אבל אם אתם מתעקשים אפשר גם על זה.
כבר אמרתי לכם בייצ?
אני בטוח שכן אבל עוד פעם לא תזיק.
בייצ.

14.04.2000

11:40,שישי,כן שישי אם אני לא טועה זה השישי
הרביעי או השלישי ברציפות שאי מחוסר כל תעסוקה, אולי באמצע
קפצתי איזה שישי לתמיר או שתמיר קפץ אלי (אבל לא נראה לי שזה
היה בשישי, בדרך כלל אנחנו נפגשים בשבת), זה ממש עצוב בהתחשב
בכך שעד אז במשך חצי שנה לא ידעתי מה זה חופשי לא שבת ולא
שישי, והייתי צריך לבחור להקריב מישהו או משהו שאני אוהב כדי
לבלות עם מישהו אחר או לעשות משהו אחר, זמנים משתנים.
רציתי לכתוב היום על אהבה, היו לי גם כמה רעיונות אבל כאשר
התיישבתי ליד המקלדת וכתבתי את השעה, רק אז קלטתי שעכשיו שישי
ואני בבית, מחכה לתמיר שאמר שיגיע מתישהו היום, אני אחכה, עוד
מעט גם אוריד את האוזניות כדי שאשמע את הצלצול של הטלפון שאשים
מתחת לכרית כדי שהצלצול לא יעיר אף אחד מדיירי הבית. (משליטי
הבית), אז איפה היינו? אה כן אהבה,למה רציתי לכתוב עליה? כי
כבר כתבתי פעמיים ובשני הפעמים הללו בלי לשים לב הצלחתי להתעלם
מהאקסית(ממירב, אשמח לקרוא לה שוב מירב, אבל בשביל זה היא לא
צריכה להיות האקסית שלי...) אז אחרי הכל הכתיבה הזאת עושה לי
הרבה יותר טוב ממה שחשבתי אם אני מצליח לשכוח דבר מציק כל כך
כמו האקסית שלי, לא שהיא מציקה ומתקרצצת אלי, כלומר כן אבל לא
פיזית, אלא במוח...
הרגע סיימתי מנה עשירה של קלוריות- גבינה שמנת לחם חמאה...
הרבה שומן וקלוריות. כמה פעמים עלתה במוחי המחשבה להקים מסעדה
שאקרא לה "שומנים" ובו אגיש את האכל הכי לא בריא שיש - כלומר
האוכל הכי טעים שיש, אני לא מבין איך תמיד הדברים האלו הולכים
ביחד...? טוב אבל אחרי הכל עניין של טעם,למעשה אני גם נהנה מאד
מדברים בריאים כמו סלט טרי.
אני חושב ששוב הייתה סטייה קלה מהנושא עליו באמת רציתי לדון,
אהבה, אז אני מבטיח דבר אחד - סטיות!!, הרבה או קצת אני לא
יודע, אבל אני מבטיח אותם... אחרי הכל אני הרי פריק. אז ככה
אהבה,למה זה מתקשר אצלי? קודם כל לפני כולם לתמיר, כשאני חושב
על זה אני אפילו לא יכול להסביר בדיוק למה ואיך, אבל אי פשוט
אוהב אותו, כלומר זה לא כל כך פשוט אבל אני אוהב אותו, הוא שם
בשבילי, הוא גורם לי לרצות להיות שם בשבילו, לפי דעתי זאת אהבה
הרבה יותר מיוחדת מאהבת אם-בן אב - בן אח -אחות או משהו בסגנון
כי אחרי הכל אני ותמיר לא אחים,לא נולדנו באותה עיר או באותה
שכונה, פשוט בחרנו אחד את השני מתוך מאות האנשים,החלטנו שאנחנו
מתאימים והמשכנו, מידי פעם עצרנו האטנו הסתכלנו מסביב חייכנו
והמשכנו, כלומר אנחנו עדיין ממשיכים, עדיין מחייכים.
אהבה? מה עוד?? אקסית כמובן, אבל פה נוצרת בעיה מסוימת, בעיה
גדולה למדי, קודם כל קשה לי להגיד שאני אוהב אותה, כי אני לא
מסוגל להגיד לה שאני אוהב אותה, כלומר אסור לי זה כמו לבעוט
לעצמי בפנים, לבעוט חזק. אבל זה עוד כלום, הבעיה האמיתית אצלי
היא שאהבה נתפסת אצלי כמשהו הדדי, כלומר אני לא יכול לאהוב
מישהו שלא אוהב אותי - זה לפחות מה שחשבתי, ואולי אני עדיין לא
טועה אולי היא באמת אוהבת אותי (אבל כמו שהיא אומרת - "לא
מספיק") , אז זהו בערך, אני רק מנסה להחליט מה אני רוצה יותר?
שהיא תחזור אלי או שאני אפסיק לאהוב אותה. אהבה היא בחירה
ולמרות שאני רוצה להפסיק,אני לא יכול! אהבה היא חידה! בלי
פתרון כמובן.
אימא? אבא? אחות? אחות? כמובן שאני אוהב אותם, מציאות, יש לי
אימא נחמדה ואבא נדיר אבל ככה זה אצל רובנו, לפחות לחלק מסוים
מאתנו, זאת אהבה טבעית לפי דעתי משהו שלא תוכל להתחמק ממנו, לא
משהו שתוכל לבחור בו.
אהבה? כן עוד משהו בקשר אליה, לפעמים מציק לי שאני לא יכול
לענות ב"אני אוהב אותך" לאנשים שאומרים לי שהם אוהבים אותי,
כלומר לא מציק לי שאני לא יכול לענות להם, כי אחרי הכל אני שלם
עם עצמי, מאד שלם, אבל מה איתם? למה הם לא מתחשבים בי?
ובעצמם?! אחרי הכל זה לא הכיף הכי גדול להגיד למישהו שאתה אוהב
אותו ולא לקבל תשובה, לא?
מספיק על אהבה בו נדבר על כך שכואב לי הגב, על כך שתמיר יבוא
עוד שעה או שעתיים או שלוש, ואני לא יכול להתחבר לאינטרנט ולא
יכול להקשיב בצורה נורמלית למוזיקה (באוזניות),אבל כאשר הוא
יבוא ואני אראה אותו, אתן לו חיבוק קטן אני אבין רק אז למה
חיכיתי לו עד 4 לפנות בוקר.
החדר שלי נקי למדי, אחרי שהוא עבר ניקיון זה המצב שאליו הוא
אמור להגיע, לא? אתמול שכתבתי את המגילה שכתבתי בכתה ח, בסוף
כתה ח. זה היה חמוד למדי במקביל לשיר הנ"ל(1996):

קוראים לי מרדכי (עברות,עד כתה י' קראו לי מרדכי, כלומר זה מה
שרציתי)
עם משפחתי לי - חי
ואהב נחמד ומיוחד
ויש לי אופי חד

שואף עתיד ומשפחה
והעיקר בריאות טובה
רוצה אישה וילדים
ולהצליח בחיים

עכשיו אלך ואתרכז בלימודים
ומקווה להשיג ציונים טובים
וחי חברה נעימים
אקצר בדיבורים
אגמור ת'עניינים
והעיקר תיהנו מהחיים.

כתבתי את השיר הנ"ל(2000):

את שמי מרט
אף אחד לא חרט
עדיין אוהב,נחמד ומיוחד
וחושב וכותב באופן חד

שואף לאהבה וחופש מוחלט
וכמובן להישאר עם תמיר מאוחד

עכשיו אמשיך בסידור החדר והחיים
גם אתקלח,כדי שארגיש נעים
א"כ אלך קצת במחשב לדבר
וגם את הידע הכללי אשפר.

הגב, ממש כואב לי, אלך לשכב לי, אנוח מכל, שכחתי משהו?, אולי,
לא למעשה בטוח ששכחתי משהו תמיד אני שוכח משהו, זה חלק מחיי,
לא, ננסח את זה אחרת. אני לא שוכח כל הזמן משהו אני פשוט לא
מספיק להכניס משהו חדש שצץ במוחי.
זהו, התעייפתי.
בייצ.