מסתובבת ברחוב ללא סיבה,
אולי מחפשת קצת תקווה לאהבה.
מסתכלת לאנשים זרים בעיניים,
מקווה שמישהו יעצור לדקה או שתיים,
אך כולם בשלהם ממשיכים,
כאילו שהחיים שלהם כל כך חשובים.

מתיישבת על ספסל לגמרי לבדי,
מרגישה איך הדמעות חונקות את גרוני.
רוצה לברוח, לצרוח,
לקלל ולהשתולל,
לרוץ לקפוץ,
ורק אז לשבת ולהמשיך לשתוק.

למה אני מרגישה את כולי כואבת?
ולמה אני כל הזמן מודאגת?
מדוע כולם תמיד מאכזבים?
ומדוע בי הם כל הזמן פוגעים?
אין לי מענה לכל השאלות,
או שאני פשוט מעדיפה להתעלם מהתשובות.

ממשיכה לשבת באי-נוחות על הספסל,
רק תוהה מתי יתחיל להיות קצת יותר קל.
מחליפה תנוחה ובוהה בחוסר אונים,
מפחדת להסתכל למציאות בפנים.
לא נשאר כבר מה לעשות,
רק לקום וללכת ולהמשיך לקוות...