האצבעות מתחילות להקליד משפטים לא ברורים על המקלדת החדשה,
מחפשות בחושך את המיקום המוכר של כל אות.
המחשבות לא לוקחות חלק בכתיבה, רק מתרוצצות בצד בעיניינים
שלהם, והידיים ממשיכות לכתוב. רק מפעם לפעם המוח משדר לידיים
לתקן שגיאת כתיב פה ושם.

החורף בא מוקדם השנה. מבעד הטריסים הפתוחים נכנסת רוח קרה
לחדר.
ילדה יושבת בחושך ורושמת מחשבות שבאות לה לראש, אבל לא מצליחה
להרכיב מהן סיפור. אם לא סיפור - אז מונולוג.

ילדה יושבת בחושך וכבר לא תוהה, כבר לא רוצה, לא מרגישה.
הרגשות נכבו מתישהו באמצע. קצת אחרי פריצת השגעונות, וקצת לפני
אהבה, שחלפה על פני הילדה, בגלל שלא זיהתה בה סיכוי לרגש.

בלוח השנה יום אחרי יום עובר, אבל רק בגלל הבית ספר היא לא
מאבדת ספירה לימים. היא מביטה מסביבה, על הבלאגן בחדר, ומוצאת
דברים חדשים, ששכחה על קיומם, וגם כאלה, מאולם לא הכירה.
בעיניים סגורות היא מסתכלת על הקיר.

השניות מתקתקות ללא הרף בתוך השעון הכחול, סוגרות את מעגל
חייהן, דוחפות את מחוג הדקות.
הזמן מקרב את האפשרות ההכרחית ללכת לישון בסופו של דבר.
אפשר להוציא את הסוללה מגב השעון, אבל הזמן לא ישים על שעון
אחד מקולקל.
כמו שהעולם לא ישים על ילדה שבורה.

מה זה שבור? אפשר לשבור יד. הלוואי ואפשר היה לשבור יד, אבל רק
לשבוע, שבועיים. אם אין רגשות אז גם אין כאב. לא כדאי לנסות,
אולי כאב הוא תחושה ולא רגש.

הספרים על המדף מעידים על חכמה וידע.
אילו הייתה רגישה - אפשר היה לקרוא לפחות בין העמודים ולהנות.
אבל בשביל הילדה זה רק קובץ ארוך של אותיות וסימני פיסוק
בצירופים שונים.

זוג עיניים כחול מתרחב מבעד המשקפיים. עיניים של אחד, שיכלה
לאהוב אותו, אם הוא היה משאיר לה קצת רגשות. אבל היא הייתה
נדיבה מדי. אולי הוא לקח יותר מדי ולא החזיר. אז לא נשאר.
זוג העיניים הכחולים בשביל הילדה הוא רק חלק גוף.
הגוף בשבילה הוא רק תלמיד בכיתה.

האצבעות ממשיכות להקליד בילבולי נפש. ואירוני, שבדיוק לקרת סוף
המשפט הזה, המחשב ייתקע ואם זה יקרה, הילדה באמת תרגיש משהו.
אימה או פחד ואולי רק צל של תהייה תחלוף בחדר.
עד שהיא תשאר בו.

הרי כל דבר חולף בסופו של דבר, אנשים הולכים, דברים נשארים.
יש אנשים שמשאירים מאחוריהם הסטוריה, שינויים בעולם הקט,
שנלמדים אחר כך בבית ספר.
יש גם אנשים שחיים, מתים והולכים בלי להשאיר זיכרון ניכר
לקיומם. אולי רק איזה דף מתנופף ברוח שנכנסת מבעד החלון,
שיישרף בייסורי הגהנום בתום ההלוויה.
ובסך הכל לאחר דור, במקרה הטוב שניים, שלושה הם נשכחים ורק
אולי שמות ריקים ממלאים את עץ המשפחה.

לפעמים, כשהילדה הולכת לישון, היא צריכה מישהו שיהיה לצידה.
במקום כלשהו בעולם, ביקום, מישהו שיזכור אותה, יחשוב עליה,
יתמוך בה. לפעמים כשהיא הולכת לישון, היא עייפה כל כך ושוקעת
מיד בחלומות.
אך לפעמים היא שוכבת דקות ארוכות במיטתה ועוברת על רשימת כל
האנשים אחד אחד, מנסה למצוא אחד, שמכיר אותה באמת, שאפשר לספר
לו על כל מחשבותיה. מנסה, ולבסוף לוקחת בובת פרווה ריקה ונרדמת
בייאוש.

לא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה, מאחרים או מעצמה.
מסתבכת בתוך מחשבותיה והרגשות הגוססים.
משתגעת ומפחדת שיום אחד אנשים יגלו, ושוב מבלי שאף אחד יבין.
זוהי נערה בהפרעה.