הלהבה היחידה שהשאירה את החדר הגדול מואר, כבתה.
אין עוד אור משיחי שאת הרוע והרשע ישאירו מחוץ לדלת החדר.
אין עוד אש ונור שאת האהבה ימשיכו לחמם ולתת לה סיכוי
להתקיים.
אין עוד טיפת תקווה, הטיפה האחרונה נמסה סופית, כמו שעוות
הנר.
אין עוד מורה דרך, כי
אין יותר אור משיחי...
אין מי שיראה את הדרך לדלת החדר,אי אפשר למצוא יציאה בחושך.
אין כבר בעד מה להמשיך להאבק, הכל כבה.
הרוחות הטובות לא יכולות להתקיים בלי אור, בלי אש שאת
הכל מחממת.
הרוע והרשע פורצים את דלת החדר הגדול כל כך.
הכל חשוך אולי אפילו לטובה.. כבר אפשר לפקוח את
העיניים, גם ככה אי אפשר לראות את
הרוע והרשע, אפשר רק לחוש אותם. בנגיעה קרה אחת עברו
הם לידי... כל גופי צמרמורת...
אני לא ארד אל מתחת לפניי האדמה, רק משום שהסוף כל כך קרוב.
אני לא אתחנן לחוס על חיי בעמידה על הברכיים, למרות שהכל גם
ככה
אבוד.
כי בעולם האמיתי, בחדר החשוך והגדול,
עדיף למות בעמידה מאשר,
לחיות על הברכיים. |
