מחנק, אפלה, כאב.
צליל, טפטוף.
תחושה, השרירים נעולים, לחץ, אזיקים? לא, חבלים.
לא זז, לא יכול, לחץ על החזה.
טפטוף.
זיעה, לא, רטיבות, שלולית, דם?
טפטוף.
איך אני כל הזמן מגיע למצבים האלה?
אני זוכר אורות, מסיבה, יצאתי החוצה בגלל העשן, אורות של
מכונית.
והנה אני כאן?
טפטוף.
אני פצוע? לא.
כואב? רק איפה שהגוף נוגע ברצפה, והחבלים האלה.
לזוז.
הרגליים, מצייתות, תנועה קלה, אלה לא רק החבלים, אני בתוך ארגז
או משהו.
מעניין אם יום או לילה.
שעון? לא עלי.
משקפיים? לא עלי.
ארנק? איזו שאלה טפשית?
מפתחות? שוב, שאלה טפשית.
טפטוף.
משהו, אור, בקושי מורגש, חרך של אור.
העיניים? נפתחות, בסדר, לא יעיל.
הראש? זז, מעט מאד מקום, זה ארון מתים או משהו?
אם חשבו שאני מת... למה קשרו אותי?
הם מתכוונים לקבור אותי חי?
להתפתל, יש מרווח קטן, הכתפיים זזות.
אני מתפתל עוד קצת ומבין שלא זו הדרך.
מה זה הטפטוף הזה לעזאזל?
מה לעזאזל קרה לי?
טוב שאלות טפשיות לא ייענו מתוך ארון מתים נכון?
האצבעות מתפתלות, אני נוגע בחבל, קשר פשוט, הרבה קשרים ראשונים
אחד על השני.
הם לא ידעו שאני יכול לפרוק את כף היד, הם לא מכירים אותי, זו
לא בדיחה.
אני מעוות את היד, האצבעות תופסות את הקשר, תנועות עדינות.
הטפטוף הזה ישגע אותי
הקשר מתחיל להשתחרר, קשר אחד, שני, שלישי, רביעי, יש לי ידיים,
לפחות עד המרפקים.
אני מנסה לדחוף כלפי מעלה, ריפוד, משהו מוזר, זה לא ריפוד, זה
בגד, הדבר הזה מעלי זה לא מכסה, זו גוויה.
אני דוחף, איכס, גועל נפש.
אני מתפתל, מתפתל, זה זז, אני מתחיל להתגלגל, חייב להיות
למעלה, תנועה, לא זה לא ילך.
אני דוחף את ה"דבר" הזה בכל הכח, משהו זז, אולי המכסה, איזו
תנוחה לא נוחה לדחוף.
משהו זז, עוד כח, עוד, בום, הגוויה עולה, אני לא יכול להרים
אותה יותר מזה, עכשיו אני גם מסונוור, אני חייב לשחרר את
המרפקים, אני עושה תנועה מהירה עם הידיים, עכשיו אני יכול
לפתוח את הקשרים על המרפקים, פותח אותם בקלות.
עכשיו אני יכול לדחוף באמת, אני משקיע את כל כוחי בדחיפה אחת
חזקה, אני מעיף את הגופה מעלי, ובאותו זמן אני שומע חבטה קשה
של עץ מכה על עץ.
אני מסונוור לחלוטין, עוצם עיניים.
מה זה הטפטוף הזה כל הזמן?
אני פותח את העיניים לאט, מסתנוור פחות ופחות, אני רואה, תקרה,
לבנה ירוקה.
אני מנסה לקום, כואב, הגב שלי הרוס, הרגליים שלי, אני משחרר
אותן.
אח, אאוץ', כואב, עקצוץ, גירוד, הדם חוזר לשרירים ואני רוצה
כבר להגיע לארון מתים.
רגע, אני כבר בארון מתים.
אני מסתכל מסביב, יש שורות שורות של ארונות, עשרות, אולי מאות
מהם, אני בשורה הרביעית מהסוף, או אולי ההתחלה? יש דלת קרובה
אלי, אני קם, חושב אולי יש מישהו אחר כלוא כמוני, זין עליהם,
אני יוצא מכאן.
הרגליים בקושי מחזיקות אותי, יש שמש בחוץ, האור נכנס מחלונות
מסורגים גבוהים וצרים.
אני מסתכל שוב, הגופה היתה של גבר, דיי רזה, אולי בן עשרים
וחמש, שיער כהה, חום אולי.
אני יוצא מהארון, הרצפה קרה, רק עכשיו אני מבין שאין לי
נעליים, או איזשהו בגד אחר, לגופה יש בגדים, חליפה שחורה, אני
לוקח לו את המכנסיים, הנעליים, הז'קט, עכשיו אני בסדר.
אני מתחיל ללכת לכיוון הדלת, סחרחורת, איומה, העולם כולו
מתהפך, אני מוצא את עצמי שוכב על הרצפה מחכה שהעולם יפסיק
לזוז, העיניים שלי עצומות בכח, ועדיין העולם מסתובב, הראש שלי
מתפוצץ מכאב, זה לא האנגאובר רגיל, מה לעזאזל לקחתי? או שנתנו
לי?
העולם מתחיל להרגע, אני קם, העיניים עצומות, אני הולך, לשם,
לאן?
הולך, הדלת, זזה, אבל זה הכיוון הכללי שלה, הולך, אאוץ' כוסאמו
במה נתקלתי?
ארון מתים? לך ממני יא מניאק.
הדלת, אני עוקף את הארון הזה, הדלת, שם, אני הולך, ארון, עוד
ארון, יש עוד אחד, ואז רק כמה צעדים עד לדלת, אני הולך, צעד
אחרי צעד, לאט לאט, הסחרחורת מנסה לחזור, אני עוצם עיניים, היא
הולכת שוב, אני ממשיך להתקדם.
אחחחחחחח, מה זה שוב? קיר, טוב הנה הדלת, אני דוחף את הידית,
דוחף את הדלת.
נופל, אני מחזיק בדלת, עדיין נופל, הרגליים שלי לא מחזיקות
אותי.
בחוץ, אבל איפה בחוץ?
דשא, גדר, קירות, גדר, שער, שביל, צעד אחד, סחרחורת, ללכת, עוד
קצת, סחרחורת, עוד צעד.
אני הולך, הסחרחורות כבר יותר חלשות, עכשיו אני מרגיש את
הפעימה הזו, בראש, בום, בום, כאילו מישהו דופק בדלת עם פטיש.
אני מגיע לשער, יוצא החוצה, כביש, כביש, עצים, כביש.
איזה יום היום?
מה השעה?
למה לקחו את השעון שלי? |
