יום ראשון, מתחילים ב10, אני יושבת לי באמבטיה. כבר חודשיים
אחרי שסבא שלי נפטר, בדיוק במלאת שנה למותה של מיכל. אני חושבת
לעצמי: "זה לא יכול להיות, זה לא פייר! איך זה שכולם מתים
סביבי?!". לשמע קריאות הלחץ של אמא שלי אני יוצאת מן האמבטיה,
מתלבשת, מתכוננת ורצה לבית הספר.
בדרך חזרה עליתי על קו 85, עמוס כתמיד, וניסיתי להזדחל אל
אחורי האוטובוס, אולי יהיה שם מקום, ואכן לאחר 5 דקות התפנה
מקום.
"כוס עאמק! איזה עצבים! ראית שהכניסו על החופשי חודשי ניקוב של
נער נערה? עכשיו בחיים אנ'לא יצליח לפלח לבנות מהכיתה.." אמר
נער אחד מאחור, הוא היה בשכבה שלי ביסודי, מזל שאני נראית אחרת
היום. "ראבאק! בכלל עיצבנו אותי השבוע המורים האלו עם ההרשמות
שלהם, שילכו להזדיין כולם!" ענה לו חבר שלו, גם הוא מהיסודי,
לא חיבבו אותי במיוחד באותה תקופה. אחרי זמן קצר של שקט יחסי
בעוד הם ממלמלים בינם לבין עצמם משפטים שלא שמעתי ואני לא
בטוחה גם שרציתי, התפרצה נוסעת אחת עליהם: "תגידו, אין לכם
חיים? מה אתם רוצים ממני?"
"תשתקי יא פרה מכוערת!"
"חושבת היא כוסית, זאתי. תראה אותה" העיר חבר שלו שישב לידו
וגיחך.
"השכל שלכם כל כך נשפך החוצה מהאוזניים... אתם לא מבינים שאתם
סתם ילדים קטנים ומטומטמים..." היא ענתה בעצבים.
הם מלמלו שוב איזה משפט והיא הסתובבה בחזרה קדימה. לא עבר רגע
ופתאום ירק לה אחד מהם  על השיער את כל הלוע שלו והתחיל לצחוק
וכל החברים שלו צחקו יחד איתו. תפסתי בידה ומשכתי אותה למושב
קדמי יותר באוטובוס שכבר די התרוקן בינתיים. "אם יש לך פוביות
ערסים, למה את מתיישבת מאחורה?" היא לא ענתה, היא רק נשארה עם
המבט ההמום שלה בעוד אני מוציאה נייר מהתיק ומגישה לה אותה,
היא נגבה באיטיות ובגועל את הרוק מהשיער. " מישהו צריך ללמד את
הילדים האלו אחת ולתמיד מה זו משמעת" היא אמרה בכעס ובהלם,
"אה, חפיף... במהלך 6 שנים שאת לומדת איתם באותה כיתה ועוד
שלוש שנים בשכבה את כבר לומדת להתעלם... או להסתדר, תגדירי את
זה איך שבא לך" עניתי לה. הגיעה התחנה שלה, היא הרימה את היד
לאות "ביי" נבוך במעט, מלמלה "תודה" וירדה מהאוטובוס. אחרי כמה
תחנות ירדתי גם אני ואיתי גם הילד שירק עליה, כמובן שהוא זכה
להכיר את נחת מטרייתי אבל זה כבר סיפור אחר.
שלושה חדשים אחרי אותו יום הייתי בהופעה של אלניס מוריסט.
האירוע לו חיכיתי בערך כל חיי... שבאו אחרי כיתה ו'. הלכתי לשם
לבד, אני לא מכירה אף מופרע כמוני שישלם עליה 200 שקל. בעוד
אני קופצת ודוחפת, התעצבן עליי מישהו ודחף אותי בחזרה הישר
לחיקה של מי שעמדה מאחורי. הסתובבתי להתנצל ולרגע הכתה בי
הרגשה מוזרה:" את... את מאוד מוכרת לי מאיפשהו...". אחרי כמה
שניות של התבוננות הדדית מסוקרנת היא פלטה:" כן! את מה...
מה... מהעניין ההוא עם הערסים על האוטובוס." שתי שניות של
מחשבה מצידי :"אה, כן. זה".
"עם מי את כאן?"
"לבד, ואת?"
"גם לבד"
"אה, יופי- מצוין!"
נשארנו כל ההופעה ביחד, צווחנו בקולי קולות את המילים לשירים
ו"alanis, we love you!!!" וגם אחרי כן נשארנו על הדשא של
האמפיפארק לפטפט קצת.
קראו לה גילי והיא גרה בחולון, כמוני, ומאז שתינו לא נפרדנו
לרגע. היינו מה שנקרא "חברות הכי טובות"- סיפרנו אחת לשניה
הכל, הלכנו לקניות ביחד, ירדנו לאילת, התנחלנו אחת בבית
השניה שעות. היינו מדברות על בנים ובנות ועניינים שברומו של
עולם וכל מיני "ספיריטואל סטאף" כיאה לשתי מעריצות אלניס גאות
(עד כמה שזה היה נראה לי בלתי סביר, אכן היה עוד אדם בעולם
שהוכה באלניסיסטיות הרבה יותר ממני- היא),אפילו במעבר לתיכון
הלכנו שתינו לאותה מגמה, לאותו הבי"ס, עד שיום אחד הקשר נקרע.

היא בדיוק נכשלה במגן במתמטיקה. לטענתה זה כבר היה הקש האחרון.
"אני כזאת לוזרית! אני לא מאמינה, שומדבר לא הולך לי אף פעם,
לא עם בנים, לא ציונים, לא חברתית. אני פשוט כזאת אפס! אין לי
שום מטרה בחיים, לאן להתקדם ובשביל מה, ניראה לי שהגיע הזמן
באמת לסיים אותם כבר, אני אומרת לך- אני אחתוך לעצמי את
הורידים!" .
באותו הרגע ששמעתי את המשפט האחרון ראשי הסתחרר, לא יכלתי
לשמוע עוד כלום. זה לא שהיא לא דיברה, אבל האוזניים שלי פשוט
נסתמו, לא שמעתי מה היא אמרה, רק, הנהנתי ואמרתי "יהיה בסדר"
כל כמה דקות. זה לא יכול להיות! למה דווקא כל החברות הכי טובות
שלי? ככה זה גם היה עם מיכל, בדיוק אותם המשפטים, אותן הסיבות
ומיכל לקחה את זה צעד אחד קדימה והכל באשמתי. אני, כחברה שלה,
הייתי צריכה לקחת יותר ברצינות את מה שהיא אומרת ולא לחפף עם
גישה של "נו, כולם אומרים את זה... עוד יומיים וזה עובר לה",
הייתי צריכה לפנות למישהו, לנחם אותה, לעזור לה, לא יודעת מה
אבל משהו. אז הפעם לא התכוונתי לתת לזה לקרות, את גילי אני לא
אזניח ככה. אז החלטתי לעשות מעשה ופניתי ליועצת לבקש עזרה.
עד מהרה כבר כולם ידעו: ההורים שלה, ההורים שלי, המנהלת,
המורים, אף אחד לא הניח לה לרגע,  כל הזמן "גילי, את בסדר?"
ומשפטי ניחום מעצבנים שכאלו, גם אני במקומה הייתי כבר משתגעת.
ההורים שלה שלחו אותה לפסיכולוג, אותו היא שנאה במיוחד, וגם
אותי. בבית הספר היא כל הזמן שלחה אליי מבטי "יופי, חכמה! היית
חייבת לספר לכל העולם, נכון?!" פעם היא אפילו צעקה עליי שזה
שהיא מספרת לי סודות ורגשות חבויים שלה זה בשביל המטרה האחת
והיחידה לשמור אותם בסוד. שנאתי את השיחה הזו, הזכרתי לה סודות
דומים שהיא גילתה, מכאן היא זרקה לי את כל מגרעותיי ואני זרקתי
אליה את כל חסרונותיה. במשך שעה וחצי שטפנו אחת את השניה בכל
הרפש שהיה לנו ביחסים במשך שנתיים. אחרי ימים מספר כבר נותק
הקשר, כל אחת זכרה את מה שחברתה (לשעבר) אמרה עליה ביום לפני
כן ולא יכלה לסלוח בשום אופן.
בוקר אחד כהרגלי עליתי על קו 85 בדרכי לבית הספר ופתאום ראיתי
אותה, אחרי כל הזמן הזה שהיא נמנעה ממני לא היה לה לאן לברוח
עכשיו. "היי" אמרתי לה בקול חלוש.
"מה את רוצה?
"לדבר איתך."
"יופי לך, גם אני רוצה הרבה דברים."
"חכי שניה, רק תקשיבי לי עד הסוף, בבקשה?"
" נו, טוב... זריז!"
"טוב, תשמעי, גילי, אני יודעת שהייתי די כלבה לאחרונה וכל העסק
הזה בכלל התנפח הרבה מעבר לפרופורציה והכל התחיל משטות כזאת
קטנה..."
"זו לא שטות!!! אני נפגעתי, לא את! בגלל זה את לא יודעת
להעריך!"
"טוב, אז זו לא שטות אבל את צריכה להבין. סיפרתי לך על מיכל,
לא יכלתי לשאת את המחשבה על לאבד עוד חברה. את יודעת עד כמה את
חשובה לי והסיפור שלך נשמע בדיוק כמו שלה, היו לי ממש פלאשבקים
מהעבר. ופעם שעברה לא עשיתי כלום ותראי מה קרה, אם באמת היית
עושה משהו?"
"נו, באמת ניראה לך שהייתי מתאבדת? את מכירה אותי...."
"גם אותה הכרתי! את לא יכולה להביא לי את הטיעון הזה! אף פעם
אי אפשר לדעת."
מבט מתרכך החל להופיע בעיניה של גילי.
מולנו ישב נער עם מעיל דובון של צה"ל, הוא לא היה חייל. הוא
מסיבה לא ממש ברורה לעין החליט על דעת עצמו שהוא אמור להתערב
בשיחה שלנו "איזו כפוית טובה! תראי מה  היא עושה בשבילך ואת
בכלל לא יודעת להעריך, אני במקומך הייתי מתנפל עליה בנשיקות על
האכפתיות" הוא אמר וקרץ לי, באותו רגע שתינו התנפלנו ביחד
"שתוק!" ואחרי רגע גמגמתי לי "אהם... כן, מה שהוא אמר"
וחייכתי.
"באמת?" שאלה גילי.
"ברור שבאמת! גילי, אני אוהבת אותך, ניראה לך שאני ארצה לפגוע
בך אי פעם?"
לרגע הייתה שתיקת מבוכה, היא התחילה לבכות ואחרי שניה גם בעיני
עמדו דמעות. התחבקנו והיא אמרה "אבל אל תעזי לעשות לי את זה
שוב, שמעת?!" חייכתי והשבתי לה "בסדר, ואת אל תעזבי אותי ככה,
אני לא מתפקדת טוב בלעדייך". דקות ארוכות ישבנו בשקט בעוד
האוטובוס הגיע לאותה תחנה קבועה ליד קולנוע רינה, אני שונאת
אותה, כל פעם מחדש האוטובוס מתמלא מאפס אדם לאפס מקום.
" אני שונאת את התחנה הזו. כל פעם 80 אנשים עולים כאן" היא
חייכה אליי בשלווה ואמרה "כן, גם אני שמתי לב לזה". הנער עם
הדובון שישב מולנו הסתובב אחורה, החזיר מבטו, גיחך ומילמל "כן,
נכון".
אחרי 5 דקות נשמע פיצוץ ממש מקרוב, מכיוון המעיל של הנער
שממול. שתינו מתנו על המקום.

אני יושבת לי באמבטיה של עננים וחושבת " זה לא יכול להיות! זה
לא פייר! איך זה שכולם מתים מסביבי?!"