שכבתי על המיטה ובכיתי, מעלי המשיך יובל לנוע בתנועות נמרצות ,
דש בגופי כמנסה להבהיר נקודה חשובה, ידעתי שאינו מאמין לי. הכל
התחיל כמה שעות קודם לכן, בדיוק נכנסתי הביתה מאושרת ונמרצת
,הנחתי את החבילות על הרצפה כשצלצל הטלפון. לפעמים אני
משתאה,כיצד בעולם כמו שלנו שאסונות ניטחים בו על ימין ועל
שמאל, מעז מישהו להרים את הטלפון עם חיוך, בלי לפחד מהאסון
שעשוי לחכות מעבר לשפופרת. הרמתי את השפופרת, על הקו היה נעם.
בקול מגמגם עוד יותר מהרגיל  אמר שתי מלים: "אביחי נהרג".
התחלתי לצחוק, משהו במנגנון התגובה פשוט התקלקל לרגע, היה ברור
לי שיש כאן מן בדיחה אומללה ואמרתי: "אתה צוחק ממני ?". הקול
הפגוע השיב לי :" נראה לך שזה מצחיק, הלוויה מחר בשתיים"?
התישבתי על המיטה והתחלתי לילל, יללות חסרות מעצורים, יבחות
שמטלטלות את הגוף, מתעצמות כמו גלים אפלים, מרעידות כמו מטר
גשם אפור. הטלפון נשמט מידי ושקע בין השמיכות אבל מבחינתי כבר
לא היה קיים, מוחי נאבק בידיעה שאביחי איננו. מפתח הדלת הופיע
בריצה משמש, המעורב הקטן שאימצתי לי מהרחוב, במבט כלבי אמד את
המצב והחל ללקק את ידי במרץ ומייד אח"כ את פני הדומעות, כשהחל
לילל גם הוא הרגשתי לבדי, נטושה. יש רגשות שלא ניתן לחלוק,
אפילו לא עם מישהו קרוב ואהוב ובוודאי שלא עם אדם שקרוב רק אצל
עצמו. אם יש לקח אחד שלמדתי מכל הפרשה המצערת הזו, זה הלקח,
ואולי גם עוד אחד והוא שאסור לדהור על אופנוע כמו משוגעים. בכל
אופן, באותם רגעים עדיין הייתי רחוקה מהפקת לקחים, השתרעתי על
המיטה, למרגלותי, הישר על שערו השעיר של השטיח הלבן  נזלה
הגלידה שקניתי, דמעותי המשיכו לזרום גם הן ולהספיג את הכרית
ואח"כ את השמיכה ולבסוף את משמש ואז הגיע יובל. הוא נכנס בצעד
בוטח לחדר וקיבל בצער אך בגבורה את העובדה שאני מורחת את האף
הנפוח שלי על הסוודר האדום והחדש שלו,במשך כעשר דקות אפילו
גילה רגשות הבנה וליטף את פני תוך שהוא ממלמל באוזני: "די,
מתוקה שלי, אין מה לעשות, יהיה בסדר." . בתום דקות החסד הללו
הרחיק אותי מגופו וכשהוא בוחן את פני אמר :" את יודעת מה,אני
בטוח ששכבת איתו, אחרת לא היית בוכה כ"כ, אני מכיר אתכן
הנשים." כדי להמחיש את דעתו עלי מיהר להתפשט ולהשכיב גם את
גופי האדיש על השטיח, בעודו חודר לגופי המשכתי לבכות את
אביחי.

גם היום כשאני נזכרת באביחי עולות לי בראש תמונות קצת מביכות,
אביחי מצלצל בשבת בבוקר ומזמין אותי לדירתו, קולו מפציר "בואי
תטעמי, בדיוק הכנתי אורז עם עדשים", דמותו הדקיקה ישובה בשיכול
רגליים על החול הלבן כשפניו מחייכות אלי על רקע הגלים, קולות
הבחורים עולים מחדר ההלבשה, צוחקים "אביחי לא מפסיק להתפעל
ממנה...", תמונות שמזכירות לי חיזור עדין ונערה תמימה, תמונות
של תום ילדות. קשה לחוות מוות ראשון, במיוחד כשהמת הינו אדם
צעיר, במיוחד כשהיה גבר אהוב ונערץ, במיוחד כשהיה זה אביחי.
הייתי נערה צעירה כשהחל ללמד אותי את רזי הקארטה: "אין צורך
להפעיל כוח, העיקר המיקוד, השליטה.." קולו השקט שלט ללא מצרים
בחדר האימונים הרחב וגופו הצנום הנשקף דרך המראות כיוון אותנו
לדעתו בתנועות חרישיות כתנועותיו של נמר ביער. חמישה עשר
בחורים ונערה אחת, כולנו הערצנו את יכולתו, כמהנו למלה טובה,
לחיוך שקט, השתדלנו להיות ראויים. שנת אימונים מפרכת חלפה
ובמהלכה הפכתי לבחורה בשלה ובוגרת, לפחות בגופי, יחסי הכוחות
החלו להשתנות מבלי ידיעתי, ממעריצה צעירה הפכתי ליעד
כיבוש,לבחורה נחשקת. בחיזור כמו בקראטה חשובים המיקוד והשליטה,
אביחי ניחן בשניהם ובדרכו השקטה חדר אט אט לליבי. פה חיוך
עדין, שם בעיטה מרשימה ועצה בוגרת, רק גורם אחד פעל לרעתו,
אהבתי ליובל. זמן ממושך נהניתי משני העולמות, האמת היא שהייתי
מאושרת, אהוב אחד לצידי ומחזר להוט בעמדת המתנה, היה זה מצב
מעולה לכל הדיעות (מלבד דעתם של השניים), עד שאביחי נהרג, ניפץ
ראשו אל סלע בצד הדרך.

יובל לא סלח לי על אבלי המר, לא הועילו הסברי, עטוף בשיריון
דעותיו הגבריות לא יכול היה להאמין שהתחרה באהבה אפלטונית,
העדיף לחשוב שבגדתי, על כך היה עלי לשלם בגופי.