משמאלינו, מרחב כחול ורוגע של אגם מעיינות הירקון. מימיננו סבך
משוכת הפטל והקנה, שכמעט מסתיר לגמרי את הגדר הגבוהה, שמעבר לה
עולה הנהם הבלתי פוסק של הכביש המהיר.
ממולנו, בצד מזרח, התנשאו שרידיו המפוארים של מבצר אפק.
"את חייבת להלחם על הטבת השכר שלך, ועל קבלת זכויות לרכב" אמרה
אריאלה.
"כן, אני יודעת את זה כבר, לצערי," ענתה לה אורית. "אני פשוט
לא מבינה למה כל כך מקשים עלינו, הרי בסך הכל מעונינים שנמשיך
לעבוד בחברה".
"כן", תרמתי את חלקי בשיחה. "חבל שזה ככה".
כל צעד שלנו העלה ענן של שפיריות ופרפרי לבנין ונימפית, שליוו
אותנו כפמליית ילדים מורעבים במדינת עולם שלישי. תנועותיהם
הגולמניות חצו והתנגשו בצעדינו הנימרצים, והסיטו אותנו לנסות
ללכדם ברשתות הפרפרים. מכות הרשת על גבי צמחי הטיון העלו את
ריחו החריף, הדביק.
חולמניים ישבו הפרפרים על אבנים קטנות ורגבי אדמה, כנפיהם
פרושות כהלומי עונג מן השמש האביבית, אך ברגע שהרשת ניחתה
עליהם הם התפלבלו הצידה, וכך פעם אחר פעם, על אף זריזותנו
ומאמצינו, הם הצליחו לחמוק. השפיריות שחצו אותנו במעוף ישר,
מתקטע חליפות, מצאו עמדה בראש ענפיו של שיח יבש, כנפיהן
הקרומיים מזדהרים בשמש, קופאות על מקומן, כמעט לא נראות.
נדרשנו לנסיונות רבים עד שצדנו אחת.
ואז בדיוק התחילה הצפירה. עמדנו מיוזעות: אני עם רשת הפרפרים,
אריאלה בכובעה הרחב וכרסה המתנשמת, ואורית בכובע המצחיה הלבן
הקטן של בנה, ועם בקבוק המים שזה אך סיימה ללגום ממנו.
נהם הכביש גווע לאיטו. על רקע הצפירה הצורמנית, המתמשכת, נשמע
רק קול פכפוך ענוג שולי האגם, וקול הטרטור מלא המצוקה של כנפי
השפירית המכים על דפנות קופסת הפלסטיק, בידיה של אריאלה.
"מוזר" אמרה אורית, "ככל שחולפות השנים נדמה לי שיום השואה
מתקרב. כלומר , כשהייתי ילדה, עשרים שנה אחרי השואה, חשבתי,
שזה היה מזמן. ועכשיו, חמישים שנה אחרי, נדמה לי שזה רק קרה
לאחרונה".
"כן", אמרתי. "אני מבינה את ההרגשה".
"ראו" אמרה אריאלה "עץ האקליפטוס הגדול שבאגם מת!"
"אולי בגלל הקורמורנים שלנים עליו בחורף" הציעה אורית הסבר .
"ואולי בגלל שהוא  מוצף" הצעתי אני הסבר משלי..
"מוזר שעץ ימות מסיבות כאלה" אמרה אורית בקולה הידעני.
"כן.. נושא המוות והחיים" אמרתי, "כל כך קרוב וכל כך רחוק.. מי
בכלל מבין משהו".
התישבנו על הדשא שבגדה.
אורית חלקה לנו שסק שטוף שהוציאה מתרמילה. העלינו רעיונות
לסיור הלימודי שתכננו, לתצפיות ולניסויים. אני רשמתי במחברת.
לאט, פסק שטף דבורנו. אריאלה זרקה למיים מעט לחם, ומיד עטה
עליו עדה מתגעשת של אמנונים גדולים, שהצליחו לחמוק מן הרשת
הלאה שהנפתי מעליהם. אריאלה נשכבה על גבה באנחה של כבדות,
ועצמה עיניה מתמסרת למנוחה ולשמש.
אף אני נשכבתי ועצמתי את עיני.. מיד נגלתה לפני גדר תיל גבוהה,
ומעברה בנותיי ובעלי בוכים, ושולחים אלי ידיים. אני מנפנפת
אליהם, ואומרת שהכל בסדר. אבל מבט האימה והכאב על פניהם נותר
בעינו.
אורית עקרה אותנו משרעפינו בשעה שתיים וחצי.
הזדרזנו לחזור למכוניות ולנסוע, כל אחת לדרכה: אורית ואריאלה
לאסוף את ילדיהן הקטנים מן הגן ואני למחלקה האונקולוגית בתל
השומר, להקרנה השבועית.