אני זוכרת כאילו זה היה לפני זמן קצר נורא.
הטל כיסה את כל הפרחים והעצים והכל היה כל-כך מושלם, טיפה נשקה
לאדמה כאשר נפלה בכבדות מהעלה הירוק והתמזגה עם האדמה, הרמוניה
מושלמת.
היו בחוץ רק עוד כמה ציפורים בודדות שעוד יכלו לעמוד בפני הקור
העז ששרר באותו הליל, וזוג עומד ומתחבק שואב חום האחד מהשני אך
בעצם נראה לא שייך.
הירח החליט להציץ לו מבעד הערפל הענני שהיה, כמו אומר
"שלום,אני גם פה ואני פשוט מושלם לסיטואציה הזאת, את לא יכולה
לשכוח אותי, לא עכשיו"
מן הענן הגדול ביותר ירד סולם וממנו דמות לא ברורה, או יכול
להיות שאני בדיוק דימיינתי.
והשמש עוד הייתה רחוקה מלהגיע וגם לא רציתי שהיא תגיע כי היא
פשוט לא הייתה שייכת.
מבעד לכל האפלוליות הזאת שאפפה אותי הצלחתי למתן את עצמי
ולמצוא נקודה אחת בהירה שסרבה באמת להגיד שהיא קיימת, קצת
מהססת אם להתבלט או לא כי נמאס לה להשלות אותי וגם אמרתי לה
פעם שתפסיק אבל היא אף פעם לא מקשיבה לי.
כבר התרגלתי לא להתייחס אליה. |