אומרים שלחיות זה לפעמים נחמד,
ואומרים שהגיל שלנו מדהים,
ואף אחד לא רוצה להתבגר.
אני אוהב רק את התמימות של כולם,
אני לא אוהב לחיות בתחרות,
אני לא אוהב לבוא לבית הספר,
לבוא עם חיוך, ולחזור הביתה,
מת כל פעם מחדש, בוכה, ורוצה למות.
אני בו 16 ושנה הבאה אני בן 17,
שנה אחרי זה אני בצבא ואח"כ לבד.
ואח"כ לבד ועוד לבד ונשאר לבד,
ואין תחרות, ואין מחויבות, ורק אז,
ורק אז אני אתפוצץ, ורק אז אני אתחיל
לאהוב את עצמי.
למה לעזאזל אני פוגע בכולם, ולמה
לעזאזל אני לבד, אני פה!
ונמאס לרקוד לצלילי המוות, ונמאס ליפול.
נמאס לחלום על זה, ותמיד לא להיות מרוצה.
ואני מתנשק תמיד עם עיניים פתוחות,
רק בגלל שאני פוחד.
ואני בקושי מחייך באמת, כי אני
חושב יותר מדי, אוהב יותר מדי.
אני שקוע במחשבות, ופוחד להיות מיוחד,
אני רוצה להיות נורמלי, אחד עם חיוך.
ואני רוצה לדעת שיש לי עתיד,
ואני רוצה להתפוצץ ולא להיות לבד,
ואני רוצה להיות נורמלי, כמו כולם,
ולדעת שאני לא מפסיד את עצמי,
כי אני יודע שאני יכול.