רוצה לחבק אבל פוחד להכאיב, להרוס משהו שכבר הרסתי אותך.
מסתכלת עלי עם המבט הזה שלך, מלטפת את בטנך, סיבובים סיבובים
ודמעה צצה לה, מתגלגלת לעבר לחייך.
אני אומר לך שאת לא לבד, אני איתך לכל הדרך, ואת אומרת לי
שיהיה בסדר אבל במבטים את אומרת את ההפך.
אני יודע שזה הסוף מהמון בחינות והלוואי שכל זה לא היה קורה,
כי אם רק יכולתי לחזור לאותו הרגע, הייתי עושה המון דברים שלא
הבנתי אותם קודם.
איך לקחתי אותך תמימה קטנה והפכתי אותך לאחרת  וכל זה לא היה
בכוונה אלא הכל קרה מאהבתי אילך, איך ידעתי שאסור אבל בכל זאת
שיכנעתי אותך שמותר.
איך הרסתי יצור יפהפיה , גולם קטן ולא נתתי לו לגדול לבד, לתת
לזמן לעשות את שלו

את רצית להיות פרפר, ואני כבלתי אותך אלי... ומה שבעצם רציתי
לומר, מצטער.

ועכשיו כשאני יודעת שאלו לא רק חשדות, שהכל נכון, ואתה עומד
מולי ומסתכל עלי, על כל תזוזה שלי, בוחן את תגובתי בעינייך,
וחושבת שלא היה מזיק לי עכשיו חיבוק.
אתה אומר שאתה איתי ואני לא לבד ואתה תהיה איתי לאורך כל הדרך,
ומשום מה עכשיו אני מרגישה הכי לבד .
פתאום אני מבינה המון דברים שלא קלטתי קודם, איך הלכתי אחריך
בעיניים עצומות, אני לא מאשימה רק אותך, אני מאשימה בעיקר את
עצמי.
ומה שבסך הכל רציתי זה לא להיות לבד, וכשאתה הופעת היה נראה לי
כאילו כל תקוותי נענו, ואתה עם קסמיך הראת לי עולמות אחרים,
ולימדת אותי דברים שלא אשכח לעולם.
ואיך כעסתי על עצמי אחרי אותו הלילה, איך כעסתי על עצמי, עם
השקרים לאמא והלא שלי שתמיד הפך בסופו של דבר לכן, מאחר ואתה
לא הפסקת ללחוץ אז וויתרתי והשארתי את כל הפחדים מאחור שהכו בי
עכשיו לפתע עם הידיעה הזאת.
ולחשוב שברגע אחד איבדתי לעולם את תמימותי.
ואני כבר לא ילדה.

כתבתי את זה בעיקבות תקופה שלעיתים נזכרת בה וחיוך מופיע לו
ולעיתים הדבר היחידי שאני רוצה זה לשכוח ובעיקבות ציור
שציירתי. חבל שאין לי סורק וחבל שאין לי את האומץ לפרסם.