מכתב פרידה

אל: מדור מחשב, משרד קורסים, אנשי השלישות ושתי מדריכות (אילנה
ואורלי)

ישנם דברים שלפעמים אי אפשר למנוע. כשאומרים שכל סוף הוא התחלה
שוכחים לציין שלכל התחלה יש סוף אחר כך. כמה שניסיתי לדחות
אותו ולמצוא לו פתרונות אחרים, זה נראה לי שאין מנוס ממנו.
במהלך השבוע האחרון עברתי את אותו משבר של טרום גיוס. שאחריו
התחילה תקופה מאוד קשה אצלי, וזה גם הפחיד אותי. הידיעה הזאת
שאתה צועד אל הלא נודע, גורמת לך הרבה מאוד פעמים להתחיל לרוץ
מסביב כמו עכבר מורעל שלא רוצה להיפרד מחייו. (רעל עכברים זה
התאכזרות!!!!)

אז ניסיתי למצוא פתרון להישאר בבסיס. ולא ללכת לקורס הזה,
ששקעה בי ההבנה שאני לא רוצה ללכת אליו בכלל. ובאיזה שהוא שלב
(אתמול בלילה) הבנתי שאני הולך שוב פעם נגד הזרם, עד עכשיו
הלכתי עם הזרם והוא הביא לי רק דברים טובים. הוא הביא לי חברה
מדהימה. הוא הביא לי תקופת שירות מהנה. הוא הכיר לי אנשים
נפלאים, אתכם. אז בעצם מה הפלא שעכשיו כשהזרם סוחף הלאה, אני
כל כך רוצה להישאר ליד גדת הנהר המוכרת?

השנה האחרונה שלי הייתה כמו הים, היא התחילה בשפל מאוד גדול
(טירונות, הפציעה, עזבתי את החברה הקודמת שלי) והיא ממשיכה
בגאות גדולה שראיתי בכם חלק גדול ממנה. אז אני מניח שאתם גל
יפה, גדול וגבוה, שראיתי בגאות הזאת ושאני לא אשכח לעולם. כי
נראה לי שלמרות שלא הייתי הרבה זמן איתכם הטבעתם בי חותמת
מדהימה.
כולכם. קיויתי כל כך להספיק ללמוד עוד מכם ואולי אפילו ללמד
קצת אתכם.

אבל בסוף היום המוח שלנו הוא רק עיירה שאוכלוסיתה היא זכרונות.
זכרונות של אנשים,מקומות, שירים ורגשות.

אז כדי לסיים את "תסמונת אשת לוט" הזאת החלטתי שאין טעם להאחז
ברגע שעובר. אני חייב להמשיך הלאה. אם אני אחזור בסוף אליכם זה
יהיה נהדר ואם לא אז כנראה שזה פשוט לא נועד להיות.

אז אל תדאגו. מי שכבר יצא לו לשמוע אותי מדבר על "דוקטרינת
השנורר" יודע שבכל מקום אליו אני אגיע אני אמצע דרך להוציא את
הטוב ביותר. מי שלא כנראה יצטרך לשאול אותי :)

שמתי לב שאנשים התחילו לכתוב משפטי בוקר אחד לשני וזה טוב,
התחלתי מסורת שאני גאה בה. משפט אחד חכם שעובר מפה לאוזן משפיע
הרבה יותר מספר בן חמש מאות עמודים ששוכב על המדף ומחכה שיקרא
בו מישהו.

אז בתור משפט היום החלטתי לכתוב לכם סיפור קצר (כאילו שהמכתב
הזה לא ארוך מספיק)

אדם הולך בחולות חייו ומגיע אל סופה של הגבעה האחרונה. הוא
עוצר ומסתכל אחורה ומסתכל על הצעדים שהשאיר בחול. לצידם הוא
רואה מערכת טביעות רגליים נוספת שמתלוות אליו בתקופות הקלות
ונעלמת בתקופות הקשות. "של מי טביעות הרגליים האלה?" שואל
האדם.
"אלה טביעותי שלי," עונה לו אלוהיו "אשר ליויתי אותך במהלך
חייך."
"אבל הרי ליויתי אותי רק בזמנים הטובים" עונה לו האדם.
"לא, הטביעות שרואה אתה בחול בזמנים הקשים הן טביעות רגלי,
כאשר נשאתי אותך על ידי כי כה קשה היה לך..."

אז לכל מי שמרגיש לבד לפעמים... אתם לא.
שלכם תמיד,
ארז נמרוד כהן
מדור מחשב
בה"ד 7