אני מתגעגעת וכמהה אליך אהוב שלי, וזה אומנם נכון, אתה תמיד
איתי, ונוכחותך מלאת העוצמה והשלווה מרחפת בחלל אווירי, אך אני
כמהה אליך, כמהה כל-כך, למגע גופך בגופי, לחיוך שלך, למבט
עיניך בעיני, עלי, למלותיך, למחוות הקטנות שלך, העצומות, כמהה
וכואבת.
אני רוצה להיות במחציתך, ולא יכולה. הם לא נותנים לי, משגיחים
אחרי בקפדנות, אוסרים אותי, עלי, אותך, משום מגבלות אהבתם
החונקת, המגבילה, משום הנורמליות שלהם, הפחד הנורא שלהם שלא
לנהוג ע"פ הנורמות, כי אז יהיה איום, נורא, ואיום, כך אמרו להם
תמיד, ובלי עשן אין אש, כך  אומרים, וזה הרי ברור, גם להם
באופן אישי, מן-הסתם, בלי  עשן אין אש, ואם אין סכנה, אין סיבה
שכולם יתריעו עליה. מלבד זאת, הרבה יותר קל להכליל את העשן, את
האש, את הכל, להכליל אותי, את אהובתם, עלייה הם רוצים לשמור
מכל משמר, להכליל אותי בתוך קבוצת גילי, בתוך קבוצת ההתנהגות
והמחשבה הצפויים ממני, וממך, ולא לבחור להיות שונים,
אינדבדואליים, כי הרי מה יגידו, איך יעלה דבר שכזה על הדעת,
וכי מה זה אושרי לעומת כל זאת, הרי אני בין כה וכה אפול לבסוף
על הרגלים, או אולי, כמו הרוב, על הברכיים, זה לא משנה, ואזחל
על ארבע, כמו כלבה טובה, אסחף בזרם החיים, עם חיוך רחב שיקשט
את פני, שלא אדאיג את הסובבים אותי, שלא אדאיג אותם במחשבותיי
השונות, והרי באיזו זכות אעשה זאת, כמובן שלא באותה הזכות בה
הם מגבילים את חירותי ואת שלוותי, אני הרי יודעת טוב יותר מכך.
ומעל לכל, או ליתר דיוק, מתחת, יש את הקבוע, הנאמר תמיד, או
לכל הפחות מהדהד בחלל האוויר: כל זה הרי יעבור לה בסופו של
דבר, אלו סתם המחשבות הזמניות המטורפות שלה, מרד הנעורים שלה,
היא תתבגר, ותתגבר על כל זה, תהיה נורמלית כמו כולנו, ותפסיק
עם כל המוזרויות שלה. סוף סוף תיתן לנו קצת שקט, זה הכי חשוב,
תהיה ארוזה יפה, עם נעלי עקב, בגדים אלגנטיים ומסכה עשויה היטב
של איפור, לא כמו עכשיו, נראית כל-כך לא מטופחת, היא תהיה יפה,
שקטה וחייכנית, חכמה ואסרטיבית, אישה מודרנית נהדרת, וכל העושר
שהיא עוצרת בתוכה, הוא נהדר, כל עוד הוא יישאר בגדר רעיונות
נשגבים, סיפורים יפים, אמנית, היא תצא לנו... כמה נפלא, כל עוד
היא לא תעיז ותחייה אחרת.
אני מתגעגעת אליך, לא יודעת כמה ימים, כמה שעות, יעברו עד
שאראה אותך, רוצה להראות גדולה, ולהתעלות על כל זאת, כי אני
באמת יודעת ומרגישה כי אנחנו יחד כל הזמן, גם אם זה לא פיזית,
ועוד נהיה יחד פעמים כה רבות, ואין טעם לדאוג בקשר לעתיד, כי
הוא איננו קיים, העתיד והעבר הם רק בראש שלנו, והמציאות היחידה
הנה ההווה, ממנו צריך ליהנות, ואז, רק אז נמצא את השקט, רק אז
יהיה לנו טוב. אבל אני כל כך רוצה לחוש שוב, את ידיך עוטפות
אותי בשלווה שלך, את עיניך המביטות עלי ורואות בי כל-כך הרבה
יופי, את האמת שלי ושלך מתערבבות, נהפכות למציאות, פורצות את
זרם החיים הסוחף, הממלא את פינו מים, ומטלטל אותנו בין חוף
לחוף, בלי שיהיה בנו הכוח לאחוז בו בכל כוחנו עד אשר נצליח
לעמוד על מקומנו ולראות כמה יפה סביב.