הצלצול באוזניים עדיין הדהד, עברו רק שתי דקות מאז שהפגז
האחרון התפוצץ. בערך 5 מטר הפרידו בין הצוות לבין המכתש שנפער
מעוצמת הפגיעה. 5 מטר של החלטת אלוהים - חיים או מוות.

זו הייתה הפעילות המבצעית הראשונה שלי.
מאז שהורידו לנו את המשימה לפני חודשיים מאוד התרגשתי, זאת
הייתה הזדמנות ליישם בשטח את כל מה שאומנו והוכשרנו אליו.
אלה היו חודשיים של עבודה מאומצת ואינטנסיבית. לימוד המשימה
לפי מידע מודיעיני שהתעדכן כל יום, לימוד צירי ניווט והכרת
מתאר השטח. עבודה משותפת עם חיל האויר, פרוייקט מאומץ עם
ההסוואה - הכל בא לידי מבחן בשבוע האחרון. עשינו מודל מדוייק
של המשימה. תוצאות המודל היו רק משביעות רצון, ולכן יצאנו שוב
לחזור על התרגיל, הפעם בצורה מושלמת.

תאריך המשימה נקבע ליום שני בלילה, ועד אז הייתה עוד עבודה
מרובה על אריזת הציוד ושינוני/עדכוני משימה אחרונים.
יום שני בלילה הגיע, חיכינו 7 חיילים ספק ילדים, ספק לוחמים
בציוד מלא במנחת. המסוקים הגיעו בשעה 23:30, עלינו בדממה
מוחלטת ל-2 מסוקי בלק הוק. היה חשוך וכולם היו צבועים אך
יכולתי להבחין בחששות המסתמנים מפניהם של חברי לצוות.
הגענו לאזור הנחיתה בשעה 00:30, ירדנו מהמסוקים, ובזמן שפרסנו
אבטחה היקפית המסוקים עזבו חזרה למולדת. נשארנו בודדים מול
השקט האינסופי של יערות ה...(אי שם באזור קו המשווה).
התחלנו בהליכה לעבר היעד, ובתור נווט הצוות הובלתי את הצוות
בציר אותו שיננתי במשך החודשיים האחרונים.
כעבור ארבע שעות הגענו לאזור המשימה, התמקמנו, הסתוונו וחיכינו
לבאות.
יומיים היינו בשטח ללא תנועות מיותרות, ועירנות מלאה לוותה
אותנו.
השיא הגיע ביום רביעי בלילה, הודיעו לנו בקשר על זיהוי חולית
המחבלים במרחק 3 קילומטר מאיתנו ומתקרבים.
"הצופה" שלנו אישר את המידע והצביע לכיוון של המטרות.
כאשר הם היו פחות מ-2 קילומטר מאיתנו, בדקנו שוב את הנשקים
והתכוננו. בתור צלף הייתי צריך לבדוק שמערכת ראיית הלילה
בטלסקופ עובדת ושיש כדור בקנה.
האדרנלין היה גבוה והמתח פשט בכל הגוף כאשר זיהינו מרחוק את
הדמויות. יכולתי כבר לזהות את פניהם של הדמויות מבעד לטלסקופ
ולוודא שאלה האנשים שאת תצלומיהם המודיעין סיפק.
פעימות ליבי היו כה חזקות שהאמנתי שאפשר לשמוע אותם ממרחקים,
כל האימונים והסימולציות לא יכלו להכין אותי לדבר האמיתי, אבל
היסוס אינו אופציה כאשר אתה שוכב בעומק קווי האויב.
כאשר הם הגיעו למרחק פגיעה המתח היה בשיאו, נדמה היה כנצח עד
שפקודת ה"אש!" הגיעה. כהתפוצצות הר געש פתחנו באש. לאחר מכן
דממה.יכולתי לזהות שלושה דמויות שוכבות ללא ניע.

שום דבר לא הכין אותי לבאות. לא עברו חמש דקות וכבר שמענו את
השריקה הראשונה. שריקת המוות שמלווה פגזים בשעה שהם חותכים את
האויר. די מהר המופע נהפך למקהלה של שריקות והתפוצצויות. הייתי
מאובן, לא יכולתי לזוז, שלא לדבר על לחשוב. אבל זה לא הרגע לתת
לרגשות אנושיים להתגבר, זה הזמן להתנהג במקצועיות ולעשות מה
שצריך בשביל לשרוד.

הצעקות בקשר נשמעו מבלבלות, אבל צווינו להשאר במקום. תנסו את
זה אתם להשאר רגועים כאשר 360 מעלות סביב נוחתים פגזים.
ואז נפל הבן זונה, ככדור אש מן השמים 5 מטרים ממני. השריקה
הייתה קצרה אך הדי הפיצוץ עדיין מהדהדים באוזני. הנשימה התקשתה
והגוף בצורה אי רציונלית החל לרעוד. הפצצות המשיכו ליפול אך
התרחקו מאיתנו וכעבור כמחצית השעה נדמו.
בדקתי את עצמי לראות שלא נפגעתי ואחר כך בדקתי לראות את שאר
חברי לצוות. בנס אף אחד לא נפגע אבל כולם הזדקקו למנה כפולה של
אופטלגין.

קיבלנו את הפקודה לקפל את הציוד (ואת שאריות הלב..) ולהכין
עצמנו לתזוזה.
היה לנו קשה להתרכז בסיום המשימה ולחזור לאזור הנחיתה כשעברנו
בשטח שנדמה שנחרש בידי חפרפרות ענקיות.
התנועה התנהלה ללא הפתעות, והגענו לנקודת האסיפה כשעה לפני
הזריחה.
לא חיכינו זמן רב ומסוק יסעור נחת לידינו. עלינו במהירות וללא
מילים.  ובשעה שטסנו בלילה החסר ירח, וכשהרוח נושבת על פנינו,
ידענו אז שאנחנו בטוחים. לא העזנו עוד להביט לאחור ולראות את
שאריות האנושיות שהיתה לנו, כי ידענו שניתנה לנו הזדמנות
נוספת.

עמוד השחר החל לעלות, ויכולנו לזהות את את תחומיה של הארץ.
בהרגשת חיות ידענו שאנו כבר לא ילדים, זה הלילה שבו נהפכנו
ללוחמים. ובתחושת של חיים ומוות צעדנו הישר לתחקיר...