"מה אני צריך לעשות כדי להשתנות?"
"פשוט תהיה אתה"
"אבל איך אוכל להיות אני, אם אני לא יודע מי האני האמיתי"
זאת הייתה השיחה האחרונה שלי עם מוטי, לפני שירה לעצמו בראש.
מוטי, היה השותף שלי לדירה וגם חברי הטוב ביותר. בתקופה
האחרונה, הוא לא היה בדיוק בסדר.
הכל קרה, לאחר שחברתו זרקה אותו, ולא הביאה לו סיבה מוצדקת,
אני אמרתי לו שבטח היה לה רומן עם מישהו אחר, אבל מוטי כל הזמן
השתיק אותי והדחיק את הדברים. הוא שיכנע את עצמו שהיא בטח זרקה
אותו בגלל שהוא עשה משהו. משום מה, הוא היה בטוח שמשהו לא בסדר
איתו, הוא היה הולך לטיפולים, לאיבחונים וכל התוצאות יראו שהוא
בסדר ושלא מבינים למה אדם כל כך שבריא כל כך, מרגיש כל כך לא
בריא. אבל כמובן, מוטי לא היה מוכן להאמין להם, קרא להם שקרנים
וכל הזמן חזר על המשפט: "מה הפסיכולוגים בגרוש האלה מוכנים
לעשות בשביל כסף" לא הבנתי מה משמעות המשפט הזה, אבל ידעתי שאם
אני אכנס איתו לויכוח, גם השותפות והחברות ביננו תהרס, וזה
בדיוק מה שהוא צריך בשלב הזה.
מוטי לאט לאט נהיה משוגע, הוא דיבר כמו ערס. התחיל לקלל, להיות
מאוד אגרסיבי, לא עניין אותו כלום. אני לא ידעתי מה לעשות...
החבר הכי טוב שלי מתחרפן לי מול העיניים, ואני יושב כמו אידיוט
ולא עושה כלום! אחרי שבוע שלא ישן ושהסתובב כמו משוגע לחפש את
אהובתו, התאבד.
ועכשיו, זהו! מה אני אעשה? אני לבד בעולם, יש לי את כל הידידים
שלי, שלא אוהבים להקשיב למצוקות ולא מסוגלים לדבר שיחות לעומק.
אלה הידידים לכדורגל שרק כיף לאכול איתם גרעינים ולשתות בירה.
אני מרגיש, איך אני לאט לאט מתחרפן, אני מרגיש שאני לאט לאט
נעשה כמו מוטי, שמצבי נהפך למאוד קשה. אני מתקשר לפסיכולוג
בשם, יהורם מושבינץ או משהו כזה... קבעתי פגישה למחר, כמה
שיותר מוקדם ככה יותר טוב. אני הייתי בטוח שצריך פסיכיאטר, אבל
אמרו שצריך לעבור מבדקים וכל מיני דברים כאלה, ואין לי עצבים
לזה. הפסיכולוג אמר, שמצבי לא כל כך כמו שאני רואה את זה,
אפילו די טוב... הוא אמר לי שהתרופה הטובה ביותר עבורי הוא
אהבה. הייתי בהלם, "אהבה?" שאלתי אותו, והוא ענה לי "האהבה היא
התרופה הטובה ביותר, למוות של חבר טוב. אם תחליף את החבר הטוב
שלך בחבר אחר, זה יראה לך כמו בגידה. אבל אם תיקח את העצב
שבתוכך, ותספר את זה למישהו אהוב העצב יפחת. אני לא מבטיח שהוא
יעלם לגמרי, מה שאני יכול להבטיח לך שאתה תרגיש קצת יותר
טוב".
אני, כמובן רציתי שמצבי ישתפר, ולא רציתי לגמור את החיים שלי
עם כדור בתוך הראש כמו מוטי. הלכתי לחפש אהבה, מה אני יכול
לעשות, יותר זול מלקנות תרופה נגד הדיכאון. פתאום, ראיתי אותה
יושבת לה בבית קפה לבדה, היא הייתה לבושה בצורה סולידית,
התקרבתי... היא, פניה היו כל כך יפות, היא הביטה לעברי, עיניה
היו חומות כשקד, שאלתי אותה אם אוכל לשבת לידה, היא הנהנה עם
ראשה בחיוב.

ישבתי לידה, דיברנו קצת, אני מאוד שמחתי מכך שאני יכול לדבר
סוף סוף עם מישהו עמוק, היא הסתקרנה קצת לגבי, סיפרתי לה בלי
היסוסים מיותרים על המקרה שקרה לי, היא מאוד הצטערה לשמוע, אני
הרגשתי הרבה יותר טוב, בדיוק כפי שאמר הפסיכולוג. מצאתי את
עצמי, בסוף הערב במיטה לא מוכרת, לידה.
אחרי כמה שבועות של דיכאון הסטרי, אני מרגיש רגוע ושלו. למרות,
שבראשי עדיין חולפות המחשבות על מוטי.