"אמא שלך זונה!" - אמר לי יוני אגב הוצאת לשון.
"אמ'שך מרמיטה", עניתי אוטומטית בלי לכוון.
"אין קללה כזאתי מרמיטה" - הפטיר יוני בבוז, "אתה בכלל לא יודע
לקלל" הוסיף, וחבט בידו בחול.
"בטח שיש, ואתה לא תגיד לי", עניתי לו, "וחוץ מזה אבא שלך
אימפומנט".

ישבנו בארגז החול בבית של ההורים של יוני.
בהתחלה רצינו לחפור עמוק נורא ולהגיע לסוף של הארגז, אבל בסוף
יוני הציע שנשרוף נמלים, אז שברנו את המראה באוטו של אמא של
יוני וניסינו לשרוף כמה נמלים מסכנות שעברו בטעות לידנו.
כשהתעייפנו והיה לנו חם, אז יוני התחיל לקלל סתם.
"אמא שלך בגבס פלסטיק ואף אחד לא רוצה לחתום לה על הגבס" -
ניסה יוני להמשיך בחגיגות. הוא גם העיף לי קצת חול על המכנסיים
עם הכף האדומה וצחק את הצחוק המעצבן שלו תוך כדי. נכנס לי חול
לפופיק וגם קצת ליד הבולבול, מה שהזכיר לי שאני צריך להשתין.
אז נשכבתי אחורה, פתחתי רק את הכפתור האמצעי במכנסיים, העברתי
את רגל ימין מעל רגל שמאל והתחלתי להשתין הצידה.

"איח, יא גועל", יוני צעק והזכיר לי את קיומו ואת מה שהוא אמר
על אמא שלי. אז הזזתי קצת את הבולבול והשתנתי עליו את מה
שנשאר. פגע לו קצת פיפי בחולצה והייתי די מרוצה, אז עכשיו הגיע
תורי לצחוק.
יוני זינק ממקומו במהירות לא אופיינית, הוריד את החולצה בתנועה
אחת והתכונן להטיח אותה בי כשפתאום הקפיא את תנועת ידו, הציץ
בשעון הצבעוני שלו ואמר בשקט: "בא'נה ירון, אני חייב לזוז. כבר
רבע לאחת-עשרה. יש לי ישיבת בורד היום והפרזנטציה המזורגגת
הזאת עדיין לא מוכנה, ואני צריך עוד לעבור עם דינה על הנתונים
של אתמול". הוא  
הביט רגע לעבר נקודה סתומה בחלל והוסיף: "שיט, וגם אין לי
עניבה נקייה מה שמבטיח צרות עם המשה הנודניק הזה. מה איתך?"
"כן, בוא נזוז באמת. אני צריך לקחת את רינה לאולטרא סאונד באחת
עשרה וחצי ממילא. יאללה, בוא נתחפף".

אז הלכנו.
רק כשכבר הורדתי את המנעול של ההגה, נזכרתי.
אז רצתי חזרה לחצר במהירות כי כבר ממש אחרתי, וחזרתי לאוטו עם
הכף האדומה והדלי.

"אמא שך' זונה".
ישבנו מחוץ לבונקר, תומר ואני. היינו משמרת שלישית, והתחיל
להיות כחול קצת בשמיים.
שנינו היינו עם הצ'וקו על הראש למרות שאסור, ועישנו, למרות
שאסור.

שמירה בבונקר אינה ככל שמירה אחרת. הבונקר מרוחק קילומטר וחצי
בערך מהבסיס ואפשר להגיע אליו רק עם ה"אביר" או רכב כבד אחר.
בסיכומו של דבר, זה ריבוע של שקי חול באמצע כלום, מגינים על
חור מבוטן באדמה שמלא בערבוביה מדהימה של דברים קטנים שרק
מחכים להתפוצץ, בשאיפה על הרעים. ריבוע השקים מואר באמצעות
מנורה מטונפת המחוברת בחוט חשמל מסוכן למראה לגנרטור. האור
הדלוח לא מדגדג אפילו לחשיכה המדברית הקופחת, ובקושי מגלה
תמונות קורועת של בחורות ערומות שחיילים בגיל של אבא שלי בטח
תלו פעם וגמרו עליהן כדי להשכיח לרגע את הקור.
כולם נשבזים ממשמרת בבונקר כי לא עוברת שם אף-פעם נפש חיה
והשעמום עושה בך שמות. אפשר פשוט למות משעמום, ואם לא אז
מהקור, או מהחום, או מהזבובים.
אני נשבז כי העמדה בבונקר היא כמו מכונת זמן בלי רוורס. מכונה
שעובדת רק קדימה, שמזקינה אותך. אתה מתחיל לשמור בגיל 21 וגומר
את המשמרת בגיל 72. כאילו בחול, בבטון, באוויר יש משהו רקוב,
זדוני, איזה כח זר כזה כמו ב- "מסע בין כוכבים". משהו שרוצה
להרוג אותך אבל לא מעיז, אז הוא עושה אותך זקן במקום.
לכן כל פעם שאני חוזר משמירה בבונקר אני מאונן, רק כדי להזכיר
לעצמי שאני עוד בחיים ושאני עוד אוכל לעשות פעם ילדים אם אני
רק ארצה.
בלילה הזה ששמרתי עם תומר הזדקנתי מהר מתמיד.

"אמא שך' זונה" - חזר תומר על המנטרה שלו כבר בלי ממש להתכוון
לזה ובעט בערצב שמן במיוחד שנקלע לקרבת הנעליים האדמדמות שלו.

אני והוא לא היינו ממש חברים. היינו בסדר. פעם באמצע חולייה
רטוב הוא התחלק לידי ועזרתי לו לקום בלי שהסמל ישים לב ומאז
התחברנו, מה שאמר בעיקר שאנחנו מתחלפים בשניצלים בחדר אוכל
כשצריך (אני אוהב שרופים והוא לא מבושלים) ושומרים ביחד.
בדרך-כלל השמירות איתו היו נחמדות, אבל הלילה הזה לא היה לי
כח. הרגשתי זקן מדי ולא היו יותר מדי דברים באותו רגע שהיה
אכפת לי מהם.

שעה בערך לפני החלפת משמרות תומר חטף את החורפה שלו והתחיל
לקלל. לזכותו יאמר שהוא הזהיר אותי מראש שזה מה שבא לו לעשות,
ולזכותי יאמר שאמרתי לו שאין לי כח לשטויות שלו ושיתן לי לעשן
בשקט. הוא החליט לקלל בכל זאת. התחיל בדברים פשוטים, לא ממש
גסים, מן בדיחות פרטיות כאלה, חלקן לא ניתנות לפרשנות. דברים
כמו "שמעתי שחברה שלך דוחפת נבטים לרקטום" או "עוד פעם תתחצף
ואני יראה לך מנת שווארמה מלמטה" או "לך, לך תתיישב על שלט
חוצות ". אבל מהר מאוד הוא התחיל לחמם את עצמו, וכשראה שאני לא
בדיוק מוטרד מהמרגליות שהוא מנפק, התחיל ללכת חזק על החווייה
האישית:
"אמא שלך, אתה שומע יובל, אמא שלך היא אמ-אמא של כל הזונות.
היא יענו האורקל של הזונות. כל הזונות באות להתייעץ איתה על
איך להדפק הכי טוב ולקבל הכי עמוק. לאמא'שך, אתה שומע, יש כוס
קילומטר אורך, קילומטר רוחב ושני קילומטר עומק. תחשוב, אתה
שומע, על כל ציר "דובדבן", עמוס בצמ"ה של הגדוד בחיפוי אווירי,
וכולם, כולל פלוגת מפקדה, בכוס של אמא שלך. והיא גם מוצצת
מעולה, אני לא אומר. לא ניקח לה את זה. מוצצת משהו משהו. יכולה
לעשות חלטורות במוביל הארצי בתור משאבה, אמא'שך". הוא אמר את
כל זה בנשימה אחת, בהתכוונות גדולה הפעם, כמעט בקדושה, מבטו
נעוץ בי בריכוז גמור.
ישבתי לידו, אולי חצי מטר ממנו, הוא לשמאלי והגזיה המרושעת
שתמיד שורפת אצבעות לימיני. הוא עשה הפסקה באטרף שלו, אולי רק
כדי לנוח קצת. לכמה שניות, השקט היה מוחלט, אינסופי. מעולם
בהסטוריה לא היה שקט כזה עמוק. הרגשתי שאני נשאב לתוכו כמו
לחור שחור. כל המחשבות שלי, התחושות שלי, הרצונות שלי, קיבלו
צורה של שקית ניילון מלאה במים שנזרקת מהחלון לתוך איזה תהום,
ואני מחכה שתתפוצץ, אבל היא לא מתפוצצת, רק נופלת ונופלת,
לעולמים.
לקחתי שאכטה מהסיגריה שהחזקתי ביד ימין וחייכתי. הקור של
הגלילון חדר עמוק עמוק מבעד לכפפות הצמר, חודר כל הדרך לנשמה
כשדפקתי לו את הקת בפרצוף.

המכה הראשונה שברה לו את השיניים הקדמיות ואני חושב שהוא בלע
אותן או משהו כזה כי שהוא לא תפס ישר את הפנים אלא את הצוואר
והתחיל לחרחר ולהשתעל שיעולים מכוערים. משום מה המבט שלו
בעיניים לא היה כל כך מופתע וזה הפתיע והעליב אותי, אז את המכה
השנייה הורדתי לו בעין השמאלית, את השלישית בעין הימנית ואת
הבאות אחריהן אני כבר לא כל כך זוכר. אני זוכר רק את הידיעה
העצומה, החד משמעית הזו, שזה מה שאני צריך לעשות עכשיו. שאין
דרך אחרת. לא כעסתי בכלל, לא על תומר ולא עלי. אבל ידעתי שזה
התבקש, שזה ברור, שזה היה רשום עוד בראשית הזמנים.    

כשהפסקתי סוף סוף, הוא שכב על החול, מחרחר ולא מזוהה.
הדם לא ממש עשה שלולית אלא מצא את דרכו בין חריצי הטוף כנחלים
צרים, מתעקלים ככל שהם הולכים ומתארכים.
ניגבתי את הקת מהדם עם שולי הדגמ"ח הבלוי שלי, וכשרציתי למחות
את הזיעה מהפנים שמתי לב שהסיגריה הבוערת עדיין תקועה לי בפה.
ירקתי אותה על החול ומעכתי אותה חזק עם הנעל כדי לכבות, שלא
יהיה איזה פיצוץ או תקלה מהסוג הזה.

"צריך לזכור להתקשר הביתה", חשב זקן בן 72 לעצמו, התיישב,
והוציא סיגריה טרייה מהפאוץ'.

אמא חזרה הביתה מאוחר היום.
ביום חמישי היא עובדת רק עד שתיים כי זה היום שהיא ואני הולכים
לאכול ארוחת צהריים ביחד ועדינה צריכה רק להציץ בערב ולבדוק
שהכל בסדר איתי אחרי שאמא יוצאת שוב לעבודה.
אבל היום אמא חזרה רק בחמש. חיכיתי לה במטבח לבוש במעיל שלי עם
הכובע מוכן ביד.
לא אכלתי כלום מהבוקר, גם לא את הסנדוויץ' שהכנתי לי לבית-ספר,
כי רציתי להיות רעב בצהריים. נורא בא לי המבורגר עם צ'יפס.
נורא נורא בא לי. בשלוש בערך, אחרי שעה שישבתי במטבח התחלתי
לבכות. כעסתי עליה והייתי רעב. אמא תמיד אמרה לי שאם היא מאחרת
ביותר משעתיים שאני יעלה לעדינה למעלה והיא כבר יודעת מה צריך
לעשות. ידעתי לבד מה זה הדברים האלה שצריך לעשות. ידעתי שעדינה
מתקשרת ישר לחיים, החבר לשעבר של אמא וזה שגמר את אבא שלי וגם
ישב על זה ("הוא ביזבז, ביזבז את האבא המניאק שלך", כמו שרמי
מהמיני-מרקט אומר), והוא לוקח שני חברים שלו ואת האוטו ונוסעים
למקום שאמא עובדת בו באותו יום. וגם ידעתי שישר עדינה יורדת
ובודקת שאני בבית ושאני יודע שאסור לי לפתוח לאף אחד חוץ ממנה
ומאמא וגם לא לענות לטלפון, או שהיא לוקחת אותי אליה וגם אז
סוגרת את שני המנעולים בדלת ובודקת לפעמים מהחלון אם יש איזה
רעש בחוץ.  

אבל היום לא בא לי לעלות לעדינה. בא לי רק להיות רעב ומסכן
ולחכות לאמא. היה לי חם עם המעיל בתוך הבית אבל לא הורדתי אותו
כי רציתי להראות לאמא שהיא תחזור כמה חיכיתי לה.
מתישהו נרדמתי, והתעוררתי כששמעתי את המפתחות בדלת. לא רצתי
לדלת כמו תמיד ("בוא אלי כבר כלבלבון שלי, בוא, בוא כבר", אמא
תמיד אומרת עם ידיים לצדדים כשאני רץ אליה ככה) אלא חיכיתי לה
עם ראש שמוט על השולחן.
לקח לה זמן, לאמא שלי, להגיע למטבח. שמעתי את המפתחות נועלים
את הדלת מבפנים, את התיק האדום הקטן שהיא לוקחת רק לעבודה נזרק
על הספה בסלון (הוא פגע בדיוק בנקודה הזאת שיש פחות ריפוד) ואת
הנעלי עקב האדומות גם עפות מהרגליים שלה. עכשיו, אם לא הופעתי
בדלת כבר קודם, תמיד באה הצעקה: "קוש-קוש? איפה אתה נשמה?
תשמיע איזה צפצוף", ואני מצפצף כמו סירנה של הבילוש או כמו קטר
או עושה את הקולות המצחיקים של הקליינטים של אמא.
אבל היום היה שקט אחרי הנעליים. השקט הפחיד אותי ועכשיו הייתי
ער כבר לגמרי. התחלתי לפחד קצת וכבר התחרטתי שלא עליתי קודם
לעדינה כמו שהייתי צריך. ישבתי בשקט גמור עם הראש מוחבא בתוך
הכובע המרופד של המעיל, הידיים מקופלות מתחת לראש והעיניים,
חצי עצומות מופנות לכיוון הדלת של המטבח.
כעבור המון זמן שוב שמעתי רעש של צעדים יחפים. חיכיתי שאמא
תיכנס אבל היא נכנסה לאמבטיה קודם וסגרה את הדלת. היא פתחה את
המים במקלחת וידעתי שהיא מתקלחת במים קרים מפני שלא הדלקתי את
הדוד ואין מים חמים בלי הדוד החשמלי. עצמתי שוב את העיניים
וחיכיתי שתצא.

יד שהורידה לי את הכובע של המעיל מהראש העירה אותי. ניסיתי
להרים את הראש אבל היד לא נתנה לי להרים אותו. לפני שהספקתי
להיבהל שמעתי את אמא אומרת בשקט: "נשמה שלי, אל תפחד. אני תיכף
מורידה את היד. אני רק רוצה להגיד לך שלא תיבהל שתראה אותי, כי
אני נראית די חרא כרגע. אבל תדע שזה בסדר ושאני לא באמת מפחידה
כמו שאני נראית. בסדר, כפרה?" - הנהנתי בראשי עד כמה שיכולתי
וכבר לא רציתי להרים את הראש בכלל מרוב פחד.
אמא הורידה את היד מהראש שלי והוא התרומם כאילו מעצמו. הסתכלתי
בפנים של אמא שלי ורק כשהגעתי לעיניים הייתי בטוח לגמרי שזאת
היא.
הראש שלה היה גדול פי שתיים ממה שזכרתי אותו. ראש של ענק, נפוח
לגמרי. השיער השחור שלה, רטוב אחרי המקלחת, נראה כמו קשקושים
של טושים על המצח והלחיים. הפה זז כולו שמאלה, השפתיים מפוצצות
עם חור עגול וקצת שחור באמצע השפה התחתונה. כבר ראיתי פצעים
כאלה על אנשים. זה חור של סיגריה. הלחיים של אמא שלי היו
סגולות לגמרי ושני חתכים אדומים חיברו אותן. חתך אחד עבר מתחת
לאף, כמעט נוגע בנחיריים, מתחיל מאוזן ימין ונגמר כמעט באוזן
השנייה. השני היה באותו אורך בערך, עובר על הסנטר קצת מתחת
לשפה התחתונה.
נגעתי לאמא בפצע על הפה והתחלתי לבכות בשקט. היא ליטפה אותי
ואמרה בקול הכי רגוע שלה: "זה בסדר, קוש-קוש, כבר אמרתי לך, זה
כמעט לא כואב", אבל המשכתי לבכות בכל זאת. אמא חבקה אותי
בזהירות אבל לא בא לי ועשיתי תנועות של של לא רוצה. היא קמה,
ניגשה לשיש ושמה את הקומקום על הגז. זאת לא הייתה הפעם הראשונה
שאמא חזרה ככה הביתה, למרות שזה היה הכי גרוע שראיתי אותה
בחיים. ידעתי שזה לא יגמר ככה. תמיד היו אחר-כך דברים. תמיד
הייתה אחר-כך משטרה בבית, וצעקות, וחיים המדרוב הזה נשבע שהפעם
הוא הולך להוציא לו את הביצים מהגרון, והעובדת הסוציאלית שבאה
לקחת אותי מבית-ספר למעון ומסבירה לי שזה רק בינתיים כי אני
"לא צריך להחשף לכל הבלגן הזה" כמו שהיא אומרת, והארוחות
צהריים השרופות של עדינה כשאמא בחקירות.
והילדים בכיתה. הכי לא היה לי כח עכשיו לילדים בכיתה. לקח זמן
עד שאמא לימדה אותי לא להתייחס, ושמה שהיא עושה זה לא בושה
ושלמרות מה שאומרים זאת עבודה כמעט כמו כל עבודה אחרת. בהתחלה
הייתי עונה להם, ורב איתם כשהיו אומרים לי "אמא'שך מזדיינת
בתחת" ו- "אמא שלך מוצצת לערבים" וכל מיני כאלה. עד שאילן חטף
ממני פעם קרש עם מסמרים בברך והיה מזה בלגן ועכשיו הוא יצלע
מזה לכל החיים. אבל מאז אמא הסבירה לי שאני צריך להיות כמו איש
מבוגר, והילדים עזבו אותי ואפילו אילן הוא קצת חבר שלי עכשיו.

אבל עכשיו בטח שוב יהיו כל מיני עניינים. ואין לי כח. אז בכיתי
בשקט ואמא הורידה את הקומקום מהגז ומזגה לכוס.
היא התכופפה אלי שוב, מחזיקה את הכוס תה שלה ביד אחת ומחזיקה
לי את המעיל ביד השנייה. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי, כמו
התרגילים שהיינו עושים פעם:
"כלבלבון, מה כולם יגידו לך בבית-ספר?"
"אמא שלך זונה, מזדיינת, חוטפת בתחת", עניתי, בולע דמעות שנזלו
לי על הפה.
אמא הנהנה: "ומה עוד הם יגידו מחר?"
"שבטח שוב חטפת מכות מהמניאק שלך כי לא הזדיינת מספיק טוב".
אמא הנהנה שוב: "ומה אנחנו יודעים?"
"שהוא הרביץ לך כי הוא איש רע ואין לו אף אחד בעולם שאוהב אותו
והוא מקנא כי את אוהבת אותי ואני אוהב אותך".
"נכון, נשמה שלי, ומה תעשה כשהילדים יגידו לך דברים כאלה?"
עשיתי תנועה כמו ששמים פלסטר על הפה, והפסקתי לבכות.