זה קרה לפני כמה ימים. הוא פשוט לא היה שם. חיפשתי אותו
בתחתונים, בשירותים, במיטה. כלום.
התיישבתי לרגע וניסיתי בכח הטלפתי שלי להתקשר אליו. לא חשתי
כלום. אפילו כאבי הבטן לא נתנו אותות. שלא לדבר על זה שהחזה
היה רגיל לחלוטין. אפילו לא מעט נפוח. והגב? בכלל לא כאב.
קמתי והחלטתי לצאת לחפש. לא ייתכן שהוא עדיין לא הגיע. הוא
בדרך כלל מאוד דייקן. פעם בחודש, יומיים אחרי שאני מפסיקה עם
הגלולות הוא מודיע בטפטופים שהוא כאן. תחושת ההקלה וצער גידול
הבנים מחלחלת בין רגע. עצבנות קטנה ותשישות מתוקה. ברוך שעשני
בדמותו. יש גושפנקא להיותך אישה, להיותך אמא פוטנציאלית.
לקחתי את התיק ויצאתי. התחלתי לשאול עוברים ושבים. כולם הביטו
בי בפליאה, חלקם ניסה לעזור אך ללא שום תועלת. בסוף, הגיחה
זקנה מהרחוב ואמרה לי לפנות שמאלה, אחרי הכיכר יש מחסן תופרות.
הן תוכלנה לעזור לי, כך הבטיחה. שמתי פעמיי אל המקום. רעש
מכונות תפירה וריח טרפנטין משך אותי אל אישה כפופה שרכנה על
זינגר ישנה.
"אולי את יודעת לאן הוא נעלם? - צעקתי לעברה.
"תגלגלי את החוט האדום הזה מסביב ליד שמאל. תניחי תפילין 3
פעמים ביום ותמרחי את המזוזה בדם של פרה לבקנית"
לא שמעתי הרבה אבל את הפרה הלבקנית הצלחתי לצייר טוב טוב בראש.
לא נראה לי.
פטרתי תודה רבה לאויר המזוהם וטרקתי את הדלת ביציאה (בתקווה
שמישהי תשמע).
החלטתי לתלות מודעות על העצים. לא נראה לי שהוא ממש התרחק
מהסביבה. כשמישהו קם והולך, בדרך-כלל יש רמזים מתרימים.
זה לא ככה, פתאום. לא אצלי! לא בגילי.
היה חם, נשענתי על פח צפרדע ובהיתי בחתולה שהניקה שני גורים על
מפתן המכולת ליד. אמא בהריון עם 3 ילדים מכוסים בכיפות עברה על
פניי ברוח סערה. סובבתי את ראשי למשמע צעקות מבית המרקחת הסמוך
וראיתי אשה גוזלת בכח מביתה את השקית. קופסת טמפוני מיני נחתה
על הכביש בחבטה ונפתחה, מפזרת ומגלגלת המוני טילים קטנים לבנים
אל מתחת לגלגלי המכוניות.
הושטתי את ידי אל תוך מכנסיי. מששתי מעט. גיליתי כי למעט
הדגדגן שכשכש כזנב כלב למראה הבעלים שלו לא מצאתי שום עדות
וזכר לאיזו שהיא רירת, נימי דם או רטיבות כלשהי.
אני הולכת להפסיק עם הגלולות האלה, החלטתי.
עברתי על כל המודעות. מחקתי את שמו ורשמתי במקום - מחפשת
אבא.
עכשיו נראה אותו לא בא.
9 חודשים? קטן עלי!
שייחפש אותי עכשיו - הזבל.
אני אחכה לו בסיבוב, הבא.
ולאוהבי הז'אנר, הנה לכם סיפור פשוט. תסעדו ותשבעו. |