שנים שאני מחפשת סיבה טובה לקום בבוקר. להתחיל עוד יום.
עוד יום לימודים, עוד יום עבודה, עוד יום שיתחיל ויגמר לפני
שארגיש.
לפני שאספיק להרגיש.
לא רק את הזמן שעבר, אלא להרגיש משהו באופן כללי.
הרגעים היותר קשים הם אלה שבהם אני מנסה לחפש משהו בתוכי,
ומוצאת שום דבר.
ברגעים אלה כל רגש, אפילו השלילי ביותר מקובל עלי -
אני מחפשת כאב, מחפשת בדידות, אכזבה.
האם זהו מוות?
אני מניחה שבמובנים מסויימים כן:
בכל שניה משהו בי מת. בצורה עמוקה יותר, ראשונית יותר.
אני מנסה למצוא את הדבר הבא שעומד למות, כדי לבדוק מה עוד אפשר
להציל; ותוהה, איך זה שבכלל מת משהו מתוך שום דבר.