הקדמה:
כשהייתי קטנה, הייתי יושבת לרגלי המבוגרים, משחקת במשהו
ומקשיבה לשיחה שלהם באידיש, אבל כמובן שלא הבנתי דבר. כל רגע
הם אמרו: "דריקר". אז שאלתי את אמא שלי מה זה. היא אמרה
שהכוונה ל: "דער עיקער" = העיקר. לפיכך הנחתי שהם נוטים לסטות
מהנושא לעתים די קרובות ומנסים כל הזמן להחזיר את עצמם למסלול.
תמהתי אם אי פעם הם הגיעו לעיקר, ואם כן, מהו העיקר?

יום הולדתי השלושים החל באופן מוצלח. התעוררתי באחת עשרה,
ומצאתי על המשיבון ברכות מהורי, מהחברה הכי טובה שלי, מירי,
ומידיד טוב שהתקשר מחו"ל. הם שימחו אותי, אך זה לא העיקר.

עשרה חברים הגיעו אלי לארוחת ערב. הזמנו אוכל אתני מגוון:
יפני, הודי, הונגרי וטוניסאי. היה מאוד מוצלח, אך זה לא
העיקר.

אחרי שכולם הלכו, מירי ואני הורדנו את הכלים מהשולחן. את כל
השאריות זרקנו לכיור. העברנו חוויות מהערב והיינו עדיין
שיכורות. צחקתי ממשהו שהיא אמרה, ופתאום הרגשתי כאב חד בבטן
והתיישבתי על כסא. חשדתי שמשהו שאכלתי עשה לי רע, או שזו
הקומבינציה המוזרה של המאכלים. חמש דקות אחרי כן כבר ממש
התפתלתי על הרצפה. מירי החליטה להסיע אותי מייד לבית חולים.
היה לי מזל. בחדר המיון מצאו שיש לי דלקת באפנדיציט ותוך שעות
ספורות העבירו אותי לחדר הניתוח. אך גם זה לא העיקר.

שלושה ימים אחרי כן, חזרתי הביתה. כבר בדלת הרחתי סרחון משונה.
הריח עלה מהמטבח. נכנסתי לשם, הסתכלתי לתוך הכיור, ולא האמנתי
למראה עיני: צמחה שם פטרייה ענקית, בצבע לבן צהבהב, חלקה לגמרי
למראה ובגודל של ראש-תינוק.

יש לי טבע סקרני וחקרן. אם לא הייתי יועצת שיווק, בוודאי הייתי
בוחרת בקריירה של מדענית. אולי בתחום הביולוגיה, הכימיה,
הפרמקולוגיה, או משהו דומה. תמיד אני אוהבת להקשיב לסיפורים
המרתקים של ירון, ידיד שלי, שלמד שנתיים בבית הספר לרפואה.
כשעמדתי מול הכיור, נזכרתי בירון, שעובד כיום בחברת מחשבים.
סביר להניח שהוא ידע איזו מין פטרייה זאת.
בזהירות חתכתי את הפטריה מהשורש. היא ישבה על מצע חד פעמי
המורכב משאריות מזון מרקיבים של מאכלים שונים ממטבח העולם.

לבקשתי, הגיע אלי ירון ישר אחרי העבודה. הוא בחן את הפטריה
בצורה יסודית. "היא לא רעילה. כלומר, היא טובה למאכל." הוא
רחרח אותה, בצע ממנה פיסה ואכל אותה. הוא הציע גם לי חתיכה.
לקחתי ולעסתי. היה לה טעם קצת טחוב אך לא רע. "מה זה חשוב איזו
פטרייה זאת. אם היא טעימה - תעשי ממנה מרק או תטגני עם חביתה.
זה כל מה שיש לי להגיד על זה."

אלה לא היו המילים האחרונות שנאמרו בנושא באותו ערב. בהחלט לא.
או שאולי כן. אם מתכוונים באופן מילולי לדיבורים בשפת אנוש.

התחלתי לחוש עייפות וטשטוש קל. אחרי הכל הייתי אחרי ניתוח. כל
מה שרציתי באותו רגע הוא לסיים את השיחה עם ירון וללכת לנוח או
לישון. אך כשפניתי להגיד לו משהו, ראיתי שהוא ירד על ארבעותיו
ונשאר בתנוחה זו על שטיח הסלון הירקרק, קפוא וללא תזוזה. ירדתי
גם אני על ברכי ורכנתי אל פניו. רציתי לשאול אותו מה קרה לו,
אך יצאה מפי געיה במקום מילים. התבוננתי בו. נדמה היה לי
שאוזניו של ירון ארוכות קצת. איך זה שלא הבחנתי בכך עד היום.
הוא הביט בי בעיניים גדולות ולחות ונער אלי משהו בקול רם
ויבבני כשראשו נע אל התקרה. הפלא ופלא. הבנתי אותו לגמרי.
והבעתי גם אני את התפעלותי ממצבנו החדש. "את זוכרת, פרתי," אמר
קולו העולה ויורד הדומה לחלוטין לנעירת חמור, "איך בילינו יחד
באחו הירוק?" "לעולם לא אשכח את טעם האספסת המנוקד בטיפותיו של
טל הבוקר." געיתי ארוכות לעברו בדימוי נמלץ כהרגלי.  

התעוררנו בבוקר מכורבלים יחד על השטיח. איש ואשה. לא חיות משק.
השפעת הפטריה פגה במהלך הלילה לאחר שליחכנו קצת עשב יחד, ירון
ואני.

וזה מביא אותי בעצם אל העיקר: אנחנו מתחתנים באוגוסט.