היא טרקה את הטלפון, גם אחרי שבטריקה הראשונה ניתק קו הטלפון
היא המשיכה לדפוק את השפורפרת באפרכסת.
"אני שונאת אותך" צעקה אל תוך השפורפרת ורק צליל הניתוק ענה
לה.

פניה האדימו ומרוב זעם, והיא הרגישה זאת.
היא קפצה ממקומה בפינת החדר, הפינה הקטנה אליה היתה נכנסת
כשרצתה להתחבא, החלה ללכת ברחבי הבית, טורקת דלתות בדרכה, מידי
פעם עוצרת בועטת בקיר בשולחן או בכל דבר שעמד בדרכה.
עד שהגעתי אני.

היא נעמדה מולי זועמת, אך למרות זאת יפה.
השיער שלה בער בצבע הורוד שלו, העיניים זעקו בצבע כחול, סביבם
נימים של דם שלא ידעתי אם הם מהגראס שעישנה או מתוך כעס.

היא עמדה לתת לי בעיטה, לא היתה לה שום הבחנה ביני לבין פריט
או רהיט שעמד בחדר.
היא הרימה את רגלה, עצמתי את עיניי, מחכה למכה.
ידעתי כבר שכשהיא מתחילה היא מתחילה, כמו שכשהיא כועסת היא
כועסת.

אם הייתי זז היא היתה מתעצבנת.
אם הייתי עוצר בעדה אז גם.

חיכיתי למגע רגליה, מחכה לכאב, אבל זה לא קרה.
כשפתחתי את עייני היא עמדה מולי יפה כתמיד, הכעס שלה פג והיא
חייכה אלי חיוך שבור, כל מה שהיא רצתה עכשיו זה מישהו שיחבק
אותה כשהיא מתייפחת כמו תינוקת.