היום קברנו את סבתא. אולי לא כל כך מדויק לומר סבתא, מאחר שלא
הייתה סבתא שלי, אלא חברה של אחות של סבתא. אבל אני תמיד קראתי
לה סבתא. אני מרגישה שאם לא אכתוב עליה, איש לא יכתוב. איש לא
יזכור. בעוד שנים אחדות ייפטר הזיכרון האחרון ממנה.

רק לפני שנה עלתה סבתא לארץ. הייתה כל כך שמחה, אפילו על
הבניינים והרחובות והדקלים בנמל התעופה אמרה שהם יפים, חדשים,
נקיים. אך כרגיל בחיים, לא צריך לראות טלנובלות בכדי לדעת שבכל
טוב יש גם רע.

שכרנו לסבתא דירה עם איזו שותפה צעירה יותר, וביום מן הימים
הגיע גם בנה של השותפה להתגורר אתם. היה אדם חביב, תמהוני
במקצת, בן כשלושים, בחור ישיבה. למד בישיבה אולם במקביל שאף
להרחיב את אופקיו, אפשר שלצאת מן העולם התורני. על כן ביקש
מאבא לספר לו מעט על קורסים במחשבים ובתכנות, כדי שיוכל אולי
למצוא עבודה בתחום זה.

היה זה יום אפריל, והוא ניסה לאנוס את סבתא. לאחר שלא הצליח,
העיף אותה משלוש קומות של מדרגות, נפלה והידרדרה, ורק רוחה
האיתנה הצילה אותה. בנס לא שברה דבר, בנס לא התעלפה, בנס לא
מתה. היה זה יום אפריל, וכעת קברנו אותה. מעולם לא התאוששה,
למרות רוחה האיתנה.

סבל רב עברה במותה וסבל רב עברה בחייה. אמרו כבר לפני ימים
אחדים שלא נותרה עוד תקווה, שייתכן שבשבוע הבא כבר יתקשרו
ויודיעו על פטירתה. ההודעה הקדימה לבוא, בערב שבת. אבא ישב
בסלון וצפה בתוכנית בידור, אימא נמנמה בכורסה שבחדר השינה, הכל
שבעים מהארוחה. אז התקשרה האחות התורנית. בחייה רק שנה אחת
הייתה לה מאושרת, כאשר התחתנה עם בעלה הראשון. שנה חיו יחד
באושר. ביומה השני של המלחמה נתפס בעלה בידי הנאצים.

כה מעטים היו הנוכחים בלוויה, עד אשר מניין גברים לא היה אפילו
בנמצא. דבר אחד לעולם לא אשכח מלוויה זו. רגע לפני שהכניסו את
הגופה המכוסה לתוך הטנדר של חברה קדישא, גירד את אחורי ראשו
בערמת דפי הסידור שהיו בידו, מהם קרא את התפילה. גירד וגירד,
דקה שלמה גירד ועמד שם וגירד, כשהכניסו את סבתא לטנדר הכחול.

אל מלא רחמים, שוכן במרומים. מבקש ממך מחילה וסליחה בשם חברה
קדישא. לא ייתן נשמתך לשאול.

כשחזרנו מהלוויה, אמרה הדודה כי עיר של מתים יש שם ממש, בבית
הקברות, כל כך גדול הוא. אמרה גם שהכביש הוא חד-סטרי, ראי נא
לאן זה את נוסעת! אמרה גם שלא משנה עבור סבתא כמה נכחו
בלווייתה, לא משנה אם בנה נכח אם לאו. אשתו של בנה אמרה שסבתא
מתה רק כדי לעשות להם רע. לבסוף אמר סבא כי בטרם כניסתי הביתה
אטול ידיי. אמרתי שאין לי מים בהם ליטול, אז אמר שיוציא כוס
מים מהבית.

לסיבה לא שאלתי, למה לכל דבר לדרוש סיבה? שלום לך, סבתא.

אני שומעת את קולות מכשיר הטלוויזיה לצדי, המספר לי שבביטוח
ישיר אוכל להשיג בחצי המחיר. אבא הביא את הדודה הביתה, הסיע את
הדודה האחרת לבית החולים ברחובות, ואת נכדה של סבתא לבית בן
דודו בנתניה.

את הקבר הטרי חפרו, הוציאו מן השק את הגופה והניחו עליה בלוקים
כבדים של בטון. הקבר נותר שם ועומד, כעת בתוך הלילה, מתבונן
לחלל המקום, על כל מפלסיו של בית עלמין זה. אני חושבת על סבתא
שעברה כל כך הרבה סבל בחייה וידעה כה מעט אושר. על רשעותם של
הקרובים לה ביותר, על המוסיקה המתפזמת ברקע, על הכאב שבחיי
כולנו, על דרכי האל הנסתרות אותם אנו רוצים למצוא ועל מה שסבא
אמר.

לא היה לך אושר בחייך, סבתא, כל שכן אושר במותך.