בלילות אפורים, הוא כותב סתם שירים,
לעצמו וגם שר
הוא שכח איך להיות מאושר.

הימים משתנים, כותרות בעיתונים,
לא אומרות לו שומדבר
הוא שכח את כל מה שעבר.

יש לו חדר בדירה קטנה, והוא בוכה לו שם,
וקורא את כל מה שרשם
כשישב ונלחם בבדידות...
הוא כותב שירים כל כך ברורים, ולא מבין אותם,
מחפש עוד משפט מטומטם
משהו שיבהיר את הרצון למות.

בדקות של ייאוש, במצב של טשטוש,
הוא מרגיש מעורפל
וכותב שוב על איך שנפל.

כשאז חי בסיוט, כשרצה רק למות,
החיים כאבו
את השיר הזה עוד יאהבו.

יש לו חדר בדירה קטנה, והוא בוכה לו שם,
וקורא את כל מה שרשם
כשישב ונלחם בבדידות...
הוא כותב שירים כל כך ברורים, ולא מבין אותם,
מחפש עוד משפט מטומטם
משהו שיבהיר את הרצון למות.

בחיים השחורים, אנשים נגמרים,
הוא נשאר כאן לבד
ונראה לו שאין אף אחד.

שיבין כאן אותו, הוא יוצא מדעתו,
וכותב את האמת
שבסוף השיר יידעו שהוא כבר מת.

יש לו חדר בדירה קטנה, והוא בוכה לו שם,
וקורא את כל מה שרשם
כשישב ונלחם בבדידות...
הוא כותב שירים כל כך ברורים, ולא מבין אותם,
מחפש עוד משפט מטומטם
משהו שיבהיר את הרצון למות.