הם עמדו שניהם, כחלק מקבוצה, מול מה שנראה כמפות לבנות עם פסים
כחולים,שהיו מוצגת מאחורי זכוכית, במוזיאון לתולדות העם הנכחד.
הלאה. מביטים במוצג שליד, כלי זהב עם תשעה מקומות לשים בהם
נרות, אחד מוגבה יותר מיתר הקנים, ועוד שני כלים זהים עם מקום
לנר אחד. הידרייך חושב שזה היה ודאי עם מאוד מפואר ומכובד, העם
הנכחד, תוהה מה קרה לו, למה. מביט בפני אליזה, הבעה אדישה
כתמיד, הוא צריך להיעזר בדמיונו כדי להבדיל את עיניה הכחולות
מעיניי היתר, מה גם שרובם לא נראים מתרגשים במיוחד.  באמת,דומה
זה כי רק הוא חש שזה מוזיאון שונה משאר המוזיאונים ההיסטוריים.
קר לו. תמונת אנשי העם הנכחד, שערות שחורות,  כובעים שחורים
לחלק. הצבע השחור מרתק אותו. עיניים חמות כמו  אדמה, אנשים
קטנים, נכחד.עוברת בו תחושה לא נעימה. ועוד יש זמן.
יותר מאוחר, עם אליזה. בתוך החדר בקטן שהוצב להם למען המשך
ביצוע הלבנסבורן,אותו מפעל ממנו הם נוצרו, ממנו נוצרו כל
הסובבים אותם. הם האדם החדש, פיתוח של האדם הישן, כנראה, זה לא
הוסבר להם. אבל אפילו היטלר, בתמונות,נראה שונה מהם. מחשבות
אלה פוקדת את מוחו של הידרייך בזמן הניסיון להפריית אליזה. חם
בפנים. הוא מדבר. היא בזה לו. הוא בוכה.  היא בזה לבכי. הוא
אומר שמותר לבכות, אליזה אומרת שזה זמני, ובהמשך שיפור האדם זה
ודאי יתוקן, לא היה צורך בחוק. היא גם אומרת לו שהיא לא בטוחה
שהיא צריכה להיות אתו, היא חוששת שהוא מחליש את הגזע. הרצפה
מתחילה להיות רטובה, הידרייך נאבק לאוויר, יוצא. מתחיל ללכת.
תחילה, ללא כיוון הלך. אחר כך התחיל לחפש. לא ידע את מה הוא
מחפש. משמעות. לאט לאט ראה  פחות האנשים,לאט לאט נהיה יותר קר,
והוא התחיל לתפס למעלה. פעם ראשונה בחייו טיפס. והוא כבר מחוץ
לעיר, פעם ראשונה. נתקל בקיר למעלה. נותן דחיפת ייאוש. אבן
זזה. הוא מזדחל דרך החריץ.
ממשיך בטיפוס. פתע רואה קבוצה של מה שנראה כאנשים מתבוננים בו
בפליאה.

אז המספר יקדם את העלילה בערך בחודש.  הוא בבית משוגעים גרמני,
גרמניה הדמוקרטית. הוא התגלה על ידי קבוצת תיירים ישראלית
בואלים שבפולין. בפעם הראשונה ראה את שיער שחור, עיניים חמות,
דברים שעליהם שמע רק בחצי אוזן,דברים אותם רק דמיין. הוא אפילו
ראה את האור השמש שהוציאו אותו החוצה. עכשיו הוא  רואה שלג
בחלון חדרו. אחות גרמניה שחורות שיער ודקת שדיים מטפלת בו. היא
אפילו שוכבת אתו, למרות שזה לא מקובל, והוא בכלל המטופל הראשון
שהיא עושה  אתו את זה, ועוד מטורף כזה. אף אחד לא האמין
לסיפורו. מניסים לחשוב איך הוא הגיע והתקפל לשם, בגובהו הרב,
ולמה השתגע לסיפור מטורף כל כך. הוא דיבר גרמנית והם לא הבינו.
לא היו לו  תעודות. הרופאים הגרמנים החדשים שמו אותו במקום
מצוין. למרות שלא מצאו לו כל קרוב משפחה שישלם.
אז בבית משוגעים הוא קרא על היסטוריה שהוסתרה, ההיסטוריה של
העולם שלמעלה, ההיסטוריה האמיתית. הוא גם שכב עם האחות, הוא
עוד לא הבין שלמעלה מין הוא דבר פחות רגיל וחסר משמעות, הוא
הרגיש,  אבל עוד לא הכיר את המילה רגש, לא דמיין שלכולם יש דבר
מוזר שנקרא רגשות. היה לו כל כך הרבה ללמוד.
בתוך האחות  הוא הרגיש פחות קר. איתה התבונן בשלג המצטבר מחוץ
לחלון. בתוכה הוא הרגיש געגועים לאליזה. הוא לא ידע שאלה הם
געגועים, אבל הוא היה בטוח שזה משהו, משהו קשה ויפה ,ולאליזה
יש קשר עליו. משהו קשה כואב ויפה ומרתק, כמו השמש השלג והחזרה
של החושך בסוף כל יום.

עוד מספר חודשים חלפו, הוא למד ולמד. פסק הקשר המיני. תשוקה
בערה בפנים, בפעם הראשונה הוא למד לכלוא אותה. הוא לא  דמיין
שאי פעם יצטרך. הוא כבר ראה סרטים, קרא ספרות, שמע רוק. הוא
החל להעמיד פנים של נורמלי. הצליח. השתחרר. מצא עבודה במוזיאון
בברלין. הוא בהחלט נהנה העולם  האידיאלי הזה, מהאנשים המושלמים
בפגמיהם.  אבל משהו היה חסר. הוא נסע לפולין.
אל אותו מקום ממנו יצא, ברח שם מקבוצת המטיילים ממנה היה חלק,
מצא עוד אותם מקומות, אותם סלעים שהזיז,  החל במסע למטה.
עולמו הישן לא השתנה כלל. אך בעיניו הוא  נראה כעת קטן, אחיד
ומשעמם. אליזה הופתעה לראותו. שמרה על הבעת פנים רגילה, איך
נעלמת ולמה חזרת. הוא  סיפר לה הכל, לא האמינה. שאלה עם יעסקו
כעת בהרבייה, אמרה שהיו שתי  תוצאות מהמפגש הקודם. הוא לא
הרגיש בנוח,יצא. ניסה לספר לאחרים, החל צועק ברחובות, הממונים
תפסו אותו, ותלו אותו בכיכר.