"לשם מה לך קונדום עם זרע בתוכו?" שאלתי, עדיין משועשע ומופתע
בו-זמנית מן הנושא המוזר אך המעניין בצורה הקשה להסבר שהשיחה
קיבלה. לעולם איני יודע לעצור כאשר התוצאה עדיין לטובתי, תמיד
אשאל איזו שאלה הבאה לבטא לכאורה את עליונותי ולבסס אותה,
ולמעשה היא מכינה את תבוסתי במשחק הדיון. חשבתי שתהסס לענות,
שתתחמק, אולם תגובתה לא איחרה להגיע. "כי זה מעניין אותי," ולא
יכלה לחשוב על תגובה טובה מזו כדי להעלות את האדרנלין לרמות
חדשות. חברה של החבר הכי טוב שלי מבקשת ממני קונדום עם זרע
בתוכו, קשה לא לתאר את זה בתור הצעה מגונה. כעת לדרוך לאט,
להיזהר ממוקשים, ואולי ייצא לי מזה הדבר המרתק ביותר בחצי השנה
האחרונה.

"אם כך, אני יכול לשלוח לך קונדום עם זרע בתוכו. את מעדיפה
באי-מייל?" שאלתי, שנון אך מתחמק, התת-מודע מכוון אותי להימנע
מרמיזות מיניות ברורות מדי כלפי חברה של החבר הכי טוב שלי.
אולם תשובתה סתמה את הגולל על הצניעות שלי ועל המוסר,
שבתמימותי חשבתי שיוכל להשתלט על היצר. "אני לא רוצה באי-מייל.
אני רוצה אותו אחרי זיון אתך," אמרה.

מה יש לספר ולהלאות במילים אחרי אפיזודה כזו. שאלתי והיא
הסבירה, רמזתי והיא פישטה, ומדרישות אלה של הרמז והסוד הגענו
למסקנה שהחבר הכי טוב שלי מיכאל יכול מבחינתי ללכת לעזאזל, כי
אותי כרגע מעניינת דפנה, רק דפנה. היה לה קול שלא שמעתי דומה
לו מימיי. הוא לא היה יפה כלל, אפילו אפשר לומר שהיה נמוך מדי
וצורם, אבל לא היה אכפת לי. היא לא הייתה יפה, לא הייתה לה אף
תכונת אופי מרתקת די הצורך, וסביר להניח שהאתגר, רק האתגר,
ריתק אותי בה. האתגר - וגם התעוזה שלה, הרמיזות והישירות שלה,
והאינטואיציה הדרושה בכדי להוליך אותי על הגבול הדק שגורם לי
להמר על כל הקופה - ולהפסיד.

היא שתקה בדייט הראשון, אולם הייתה זו שתיקה של מבוכה, של חוסר
היכרות. נשקתי לה, שפתיה נקשרות בשלי ברכות ועדינות הנוגדות כל
כך את רוח הצעותיה. טיילנו ברחבי תל-אביב, המטרה רק בטיול,
בהתבוננות זה בזו, באחיזת היד שאין דואגים לאבד. באותן שעות
בודדות מילאה אותי תחושת שלמות, כאילו אין לי מה לאבד ואם יש
לי - לא אאבד אותו. לא חשבתי כלל, על כלום, על אף אחד, אפילו
לא עליה, אפילו לא עליי - פשוט נמלאתי באותה תחושה שבלתי-אפשרי
לנפץ ושקעתי בה, צועד וממשיך לצעוד. כשהתבוננתי בה לבסוף היה
במבטה כל מה שהרגשתי.

כך היא שתקה גם בדייט השני. דיברה רק בעיניה, אולם הופיע בהן
זיק של חוסר-ביטחון שהיה כבר מעבר למבוכה. של תחושת אובדן, של
משהו שאינו מסתדר כשורה. לא הצלחתי להביא עצמי לכדי התחושה
הזו, לא ראיתי שום דבר רע. לאחר הפגישה שאלתי מתי ניפגש שוב.
היא התחמקה. שאלתי שוב. חייכה, אמרה שתתקשר. שאלתי שלישית.
אנשים התחילו מתבוננים בנו, המשחקים הצגה כאילו לקוחה מאיזו
דרמה זולה, באמצע התחנה המרכזית בתל-אביב. כשחושבים על זה, זהו
המקום המנוכר ביותר, למרות שיש בו אנשים ככוכבים בשמיים.
כוכבים החולפים למולך, אינם מתבוננים בך, גורלך מצטלב עם גורלם
וממשיך כדי לא להיפגש לעולם. שאלתי לה שוב ושוב, ניכר שעיכבתי
והבכתי אותה, חזרתי על אותה טעות. היא הביטה וסירבה לענות,
מחזיקה את ידי עדיין, אינה רוצה לשדר תחושת ריחוק אולם זו
התחושה שקראתי בעיניה. הבנתי לנפשה, הסתובבתי והלכתי, ידי
מצטלבת בידה שלה וחוזרת לחיקי.

היא התקשרה, מקיימת את הבטחתה. הגונה מדי הייתה בכדי לא
לקיימה, אפילו למיכאל לא סיפרה. בכל זאת, את הקונדום עם הזרע
בתוכו לא הבאתי לה. דבריה היו כדברים הרגילים, שאלה אם נישאר
ידידים. זעקתי "כן" חרישי, למרות שכל נפשי השתוקקה לשבר
ולהרוס, להטיח את שפופרת הטלפון ברצפה, לנפצה לחתיכות ולדרסה
בנעליים כבדות, ולאחר מכן לאסוף ברכות את החתיכות, לשרוף אותן
ולקבור אותן תחת עץ האגוז שבגינה.

חלפו ימים, שבועות, חודשים. התעלמתי ממנה כשם שלא התעלמתי מאף
אחד קודם לכן. פיתחתי בלבי שנאה עיוורת כלפיה, ריאקציה טבעית
של סלידה ורצון להקיא בכל עת שאני שומע את שמה בהקשר כלשהו.
חשבתי אז שאם מיכאל ימשיך להיות אתה, לא אוכל אפילו לדבר אתו
יותר. ביום מן הימים כששככה חמתי, התקשרה. היא סיפרה שחמש דקות
לאחר פגישתנו הראשונה היא שוחחה עם ידיד שלה שהכירה לפני שנים
רבות. לא היה ביניהם כלום, אולם לפתע ניצת הקליק והיא הרגישה
שאינה יכולה לחיות עם המחויבות. בהחלט אינה יכולה עם המחויבות,
רק אדם עיוור כמו מיכאל יכול שלא להבחין בכך. מאידך סביר להניח
שלא מעניין אותו כל כך עם מי עוד היא שוכבת כל עוד הוא מקבל את
מה שמבקש.

"את כלבה זנותית שיכולה לשנות את מוקד ההתלהבות שלה מאדם אחד
לאדם אחר בתוך חמש דקות, ולחשוב שהיא אדם מוסרי. מוזר שמיכאל
שלך עדיין נשאר אתך, את יודעת מה - אני חושב שאני אספר לו את
כל זה," אמרתי לה. מוזר, אבל הדברים לא עוררו בלבי את מה
שהרגשתי פעם, שפופרת הטלפון הייתה לידידתי הנחמדת, בחיים לא
הייתי מטיח אותה על הרצפה בשביל זו בצד השני של הקו. ציפיתי
לתגובה זועמת, ציפיתי להניח את השפופרת החביבה על כנה, ללכת
ולעיין בספר מרגיע, להתגאות בעצמי כל כך.

אז ענתה דפנה, "אתה צודק, ואני מצטערת."