[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל ביסי
/
גם אני כריסטיאנה פ.

לסטפני


אני חושבת שההורים שלי ממש נכנסו לפאניקה, כשחתכתי לעצמי את
הורידים. לפני זה הם עוד קיוו לטוב, אבל כשהודיעו להם שמצאו
אותי במסיבת הסיום בשירותים, עם דם בכל מקום והכל, הם לגמרי
השתגעו. אני בכלל לא התכוונתי להרוג את עצמי, אבל הפסיכולוג
שלי לא מאמין לי, ולא נותן לי לצאת מכאן. היו לי סיבות טובות
מאוד לחתוך לעצמי את הורידים, אבל רצון למות לא היה אחת מהן.

זה התחיל בכיתה ז'. הכיתה עברה טרנספורמציה חדה, ומלשמוע הנסון
ובקסטריט בויז, עברנו למטאליקה נירוונה וגרין דיי. כמובן שהיו
כאלה שנשארו בשלב המדונה וג'ניפר לופז לזמן מה, אבל בסופו של
דבר זה קרה לכולם. התחלנו לצבוע את השיער. התחלנו להתלבש בצורה
שונה - בעיקר שחור וצבעים בוהקים. השיער של הבנים הפך לארוך
יותר ויותר, עגילים החלו מופיעים בכל מיני מקומות מוזרים
ומוזרים פחות. כולם עוברים את זה, אבל אנחנו לקחנו את זה
ברצינות. בסוף השנה, כולנו כבר ידענו את כל השמות של הדיסקים
של מטאליקה, ואיך בדיוק קורט קוביין מת. התאבדות. התאבדות בכלל
הפכה למילה חזקה פתאום, וכמו כן דכאון. בתחילת כיתה ח', כולנו
כבר ויתרנו על ציונים טובים, ואיימנו להתאבד על בסיס שבועי.

אני? אני תמיד הייתי חלק מהחבורה, ואף פעם לא רציתי להיות
שונה. בכלל, כמה שאנחנו נחשבנו שונים בעיני אנשים אחרים, לא
מתנו על אינדיבידואליזם. כמובן שידענו איך להביע את עצמנו,
וקראנו ספרי חובה כמו אני, כריסטיאנה פ., אבל תמיד צריך היה
להיזהר במה שאמרת. הביקורת הייתה קטלנית. הסמים באו והלכו,
ואני תמיד דאגתי להיות מעודכנת, התנסיתי בכל מה שנחשב, אבל
משום מה זה לא תפס אצלנו. מה שתפס, זמן קצר אחרי שנמאס לכולם
מגראס, היה הלהקות.

כשתקופת הלהקות התחילה, אבדתי את עצמי. היה לי מקום טוב
בחבורה, אבל מוזיקלית לא הייתי. פתאום, כולם גילו את הכשרון
המוזיקלי המדהים שלהם, התחילו לנגן על גיטרה/בס/תופים/אחר ואני
נשארתי בלי להקה ובלי ייחוד שישייך אותי לקבוצה. אז, אם אני לא
טועה, התחלתי לחתוך את עצמי. זה התחיל בתמימות מוחלטת, שבטעות
חתכתי את עצמי עם מספריים בכיתה. החברה הכי טובה שלי בדיוק
נטשה אותי סופית, והצטרפה ללהקה, כשהיא מותירה אותי לגמרי לבד
בעולם החברתי הקשוח שלנו. פתאום זה נראה לי לגיטימי לגמרי.
עברתי עם המספריים על העור, כל פעם מפעילה יותר ויותר לחץ על
הלהב החד. החתכים לא נראו בהתחלה, אבל אחרי כמה שניות האדימו,
ואז נותרו ורדרדים לזמן מה, ולבסוף נעלמו. עברתי שוב על היד,
ולחצתי אפילו עוד יותר חזק. דם התחיל לרדת מהיד, והמשכתי את
החתך עד לפרק כף היד. מרוצה מעצמי, עברתי ליד השנייה וחתכתי
בצורה דומה גם אותה. בהתחלה לא שמו לב לחתכים הקטנים האלו, אבל
אז התחלתי ללבוש חולצות קצרות, סיפרתי לידידה ה"דאגנית" שלי,
שחשבה שלהציל אותי מסמים היה הפרויקט השנתי, וכעבור יומיים כל
הבית ספר ידע. החברה הכי טובה שלי ניגשה אליי כעבור כמה ימים,
בקשה לראות את החתכים, בחנה אותם בסקרנות, ואז שאלה אם אני
רוצה לבוא אליה אחרי בית ספר.

החתכים נעשו יותר צפופים, כך גם האנשים שעמדו מסביבי. כמובן
שכעבור שבוע כולנו כבר חתכנו את עצמנו על בסיס יומי, אבל אני
התחלתי את זה. אני הובלתי את המהפכה. באו אלינו לכיתה ממשרד
הייעוץ, להסביר לנו שמוות זה לא משחק, ושאלו אותנו את מי אנחנו
מנסים להרשים. אף אחד לא התייחס אל היועצות המסכנות האלה,
ובסוף הן חילקו כמה חוברות על גיל ההתבגרות, ועזבו. ואני, אני
הייתי בשיאי.

הכל הלך טוב ויפה, עד שלחתוך את עצמך כבר לא נחשב. ילדים בכיתה
ד' עשו את זה, ואנחנו כבר היינו בכיתה ט'. עכשיו הגיע הזמן
לעבור לדברים ממשיים יותר. חשבתי על זה כמה ימים, ואז אמרתי
להורים שלי שאני בדכאון, ושאני צריכה להפגש עם פסיכיאטר. תוך
כמה ימים חכתה לי נעמה במשרד קטן עם קירות לבנים, ובקשה ממני
שאספר לה
ה-כל. אז סיפרתי ה-כל, ועוד קצת. לא עבר חודש והגעתי לבית הספר
כשבכיסי הגלולות הנחשקות - פרוזאק. "הפסיכיאטרית שלי מכריחה
אותי לקחת גלולות נגד דכאון. אחרת אני אהרוג את עצמי". כולם
התלהבו, והחברה הכי טובה שלי אמרה לי שהיא לא יכולה לחכות לסוף
השבוע, כשתבוא לישון אצלי. הגלולות כמובן התלוו במסקרה שחורה,
ליפסטיק שחור, ועגיל חדש ונוצץ מתחת לשפתיים.

הקטע של הפרוזאק החזיק מעמד כמה שבועות, אבל אז הפסיכיאטרית
אמרה שכדאי שאני אפסיק לכמה זמן, ובכלל, זה כבר לא היה כל כך
מגניב. כבר לא כל כך ידעתי מה לעשות. לכולנו היה פירסינג,
כולנו היינו "בדכאון", כולנו שנאנו את בית הספר ונכשלנו בכל
המקצועות, ולכולנו היו פילוסופיות בגרוש. אני זוכרת שדברתי עם
מישהי בכיתה שלי, כיתה י', והיא אמרה לי שאין לה סיבה להיות
מדוכאת. שהיא לא רואה למה אני מדוכאת. "את הרי גרה במרכז תל
אביב, יש לך חדר משלך, המון דיסקים, טלויזיה בחדר, כסף - מה
חסר לך?" לא יכולתי לסבול את המטומטמת הזאת אפילו לא עוד
שנייה, אז נתתי לה סטירה משתקת, ועליתי על האוטובוס הביתה. היא
לא מבינה שקשה? היא לא מבינה כמה לחץ מופעל עלינו? היא לא
מבינה איך זה בשבילנו, לסבול את ההורים האלה, שחושבים שהם
יכולים לקנות את האהבה שלנו? היא לגמרי מנותקת מהחיים
האמיתיים?

ואז, בסוף כיתה י', מישהו בכיתה שלנו התאבד. מניאק. כולם
התפעלו, העריצו, בכו - הכל חוץ מלהתמקד בי. שבועיים אחרי שהוא
תלה את עצמו, עוד דברו עליו. ילד דחוי, שאף אחד לא אהב, פתאום
הפך לקדוש. כולם דברו על כמה שהוא היה שקט, ואיך לא שמו לב
שהוא זקוק לעזרה. והמירוץ התחיל. מי יהיה הבא בתור? מי יזכה
בתהילה הזמנית, וירשים את כולם? הייתי חייבת לעשות את זה, לא
הייתה ברירה. הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי, ולחברה הכי טובה
שלי. לכיתה שלי. תכננתי את זה כמה זמן, ואז, במסיבת הסיום,
נכנסתי לשירותים, הוצאתי את הסכין היפנית שלי, חתכתי לרוחב, לא
יותר מידי, וחיכיתי שימצאו אותי. למזלי, אבדתי את ההכרה.
התעוררתי בבית חולים, כשלידי יושבת החברה הכי טובה שלי, מחייכת
אליי, גאה בי. ההורים שלי חיכו בחוץ, ושמעתי את אמא שלי
מתייפחת, ואפילו אבא שלי בכה. אפשר היה לחשוב שהם באמת אוהבים
אותי, הזונות. הייתי בבית החולים כמה ימים, ואפילו אחותי באה
מאיטליה לבקר אותי. זכיתי, ניצחתי, הגעתי ראשונה. אני בריאה
לגמרי עכשיו, אבל לא נותנים לי לצאת מכאן. החברה הכי טובה שלי
כבר לא חברה שלי, היא אומרת שלא מתאים לה להיות חברה של
פסיכית. אמרתי לה שזה הכל בשבילה, שבכלל לא חשבתי שיכניסו אותי
לבית משוגעים, ושעשיתי את זה בשביל החברות שלנו, אבל היא לא
הקשיבה.

מכריחים אותי ללבוש רק לבן פה, ואמרו לי להוציא את העגיל מתחת
לשפתיים, את זה שבגבה, ואת זה באף הוציאו לי עוד בבית החולים.
אומרים לי שיש לי סיכוי לצאת בעוד שנה, אם אני אתנהג יפה. אבל
לא דחוף לי, כבר יש לי חברים חדשים. אתמול, הרשמתי את כולם
כששברתי לעצמי את שתי הידיים, היום, אני והשותפה שלי לחדר
שתינו מים עד שהקאנו, ומחר אני אפתח לעצמי את הראש. לאט לאט,
אני שוב אטפס במעלה הסולם החברתי, עד שאזכה שוב במקומי הישן
והטוב, כמו בתחילת כיתה ז', כמו בימים שחתכנו את עצמנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
משורר אמיתי לא
עובר את גיל
37.

ולדימיר
וויסוצקי


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/1/02 7:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל ביסי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה