ערב. בחשכת חדרו המחניק, אנדרו בייקר הדליק לעצמו ג'וינט נוסף.
הוא לקח שאיפה עמוקה, עצם את עיניו, ואז נשף באנחה איטית מלווה
בחצי חיוך. זה כבר היה יותר טוב. אנדרו הרגיש את כאב הראש שהיה
לו מתחיל להתפוגג. הוא נשאר כך עוד מספר שניות, ואז פקח את
עיניו.
האור היחיד בחדר בקע מהטלוויזיה, שריצדה בעליזות וללא קול.
האור הכחול שהבהיק לסירוגין על פניו של אנדרו גרם לו להראות
מבוגר מכפי גילו, שהיה מעט פחות משבע עשרה שנים.
החשכה לא הייתה טבעית. דלת החדר וכל החלונות היו סגורים. אנדרו
הציץ בשעון על הקיר וראה שהשעה ארבע אחרי הצהריים בלבד. לעיתים
קרובות אהב לשבת כך, בחושך, ולשמוע מוזיקה או לצפות בטלוויזיה,
או סתם לשבת ולחשוב.
לחשוב היה בדיוק מה שאנדרו ניסה לעשות ברגעים אלה. הוא הרגיש
מבולבל. מבולבל ועייף. הוא ניסה להזכר אם יש משהו שעליו לעשות
או מקום שבו עליו להיות, ושום דבר לא עלה בראשו.
'נו טוב', הוא חשב, 'אם יש משהו אני בטח כבר אזכר בו. בינתיים
אני יכול פשוט להרגע.'
וזה מה שהוא ניסה לעשות. המיטה שעליה חצי ישב - חצי שכב ברישול
הייתה מאוד נוחה, והג'וינט תרם מאוד כשהיה צריך להרגע בדרך
כלל, אבל הפעם זה לא עבד.
משהו הציק לו. מין תחושה לא מוגדרת איפושהו בתוך ראשו, ואולי
גם בחזה, שאמרה לו שמשהו לא בסדר. ומה שהכי הפריע לאנדי, זה
שהוא ידע שהכל כן בסדר. בסדר גמור. אז למה הוא לא יכל להיפטר
מהתחושה הזאת?
הוא שנא את מצבי הרוח האלה, שכל כך אופיינים לבני נוער, לפחות
לפי המגזינים שקרא. למה לעזאזל זה כל כך קשה פשוט להיות מאושר?
הרי החיים שלו טובים. טובים מאוד אפילו. יש לו הרבה חברים
ומתוכם כמה חברים קרובים באמת ומתוכם אחד שמספק לו מריחואנה
באופן קבוע ובמחירים נוחים, יש לו חברה נפלאה עם חיוך מקסים
וכשרון מדהים למציצות, הציונים שלו סבירים, היחסים שלו עם
ההורים בסדר גמור, (לפחות באופן יחסי בשביל היחסים בין בן-נוער
מתבגר לזוג הורים בגיל העמידה), אף אחד לא מרביץ לו או מתעלל
בו, הוא בריא והוא נראה לא רע בכלל. אז מה הבעיה?
אנדרו נאנח, כיבה את הג'וינט והסתכל סביבו. הוא סקר במבטו את
החדר שבו גר כל חייו. הנה הסקייטבורד שלו, נשען על הארון. הנה
הטלוויזיה, מערכת הסטריאו, הפלייסטיישן, שולחן הכתיבה, מעמד
הדיסקים שמלא עד אפס מקום. גם מבחינה חומרנית היה לו כל דבר
שנער בגילו צריך או רוצה. לא הייתה לו שום סיבה לקנא באף אחד.
ועדיין...
אנדרו נאנח שוב. הוא נשכב פרקדן על מיטתו והסתכל על הקיר שלפני
כן היה מאחוריו. פוסטר ענקי של סליפנוט התנוסס מעל מיטתו. הוא
חייך כשנזכר איך הפוסטר זעזע את אמא שלו כשראתה אותו בפעם
הראשונה. מה היא אמרה אז? "מי המפלצות האלה?!" או משהו כזה. זה
בסדר. היא אמא. זה התפקיד שלה להזדעזע מדברים כאלה. בבית של
משפחת בייקר, כל אחד מילא את תפקידו כשורה, ובשמחה. המחשבה
הזאת הזכירה לאנדרו שהוא הזניח את אחד התפקידים שלו: הוא עוד
לא כיסח את הדשא השבוע. אביו של אנדרו הזהיר אותו שעליו לכסח
את המדשאה עוד השבוע, אם הוא רוצה ללכת איתו למטווח בשבת.
אנדרו הבטיח שיעשה זאת בזמן. הוא מאוד אהב ללכת למטווח העירוני
עם אביו. זה היה הזמן איכות שלהם ביחד. מייקל בייקר היה שמח
לראות שלבנו יש כשרון טבעי לירי, ואנדרו הלך והשתפר מפעם לפעם.

'אוקיי, לכסח את הדשא'. אנדרו רשם במוחו. הוא לא האמין שמטלה
פשוטה זו היא מה שגרמה לתחושת האי נוחות שפקדה אותו, אבל לפחות
הוא נזכר במשהו שעליו לעשות. הוא ניגש לחלון והסיט את קצה
התריס שהסתיר את חלונו כדי להביט החוצה. אור כחול בוהק מכיוון
הרחוב שצמוד לביתם הפריע לו לראות, אבל הוא שם לב שהדשא בחצר
באמת קצת גבוה מדי. הוא ידאג לזה מחר.
אנדרו סגר בחזרה את התריס, והתיישב בחזרה. קול עמום שבא מבחוץ
הפריע לו, ופתאום הוא הבין שהוא שומע את אותו קול כבר זמן די
רב. מין צעקות לא ברורות שבאות מהיכנשהוא ברחוב. בטח שוב
הילדים של השכנים משחקים בחוץ. אנדרו התעלם.
הוא חזר למיטתו, נשכב עליה, ועלעל במגזין 'מאד' שהיה מונח על
הרצפה לידו. זה לא עזר. הבדיחות שהצחיקו אותו בדרך כלל היו
טפלות. כך גם חטיף הסניקרס שאותו אכל. אותה תחושה מציקה שהוא
לא היה מסוגל להגדיר סירבה לעזוב אותו.
אנדרו פנה לעזרה אל הטלוויזיה, שעד אז פעלה ללא קול וללא צופה.
הוא הגביר את הקול במעט והחל לעבור בין ערוצים. אמטיוי, עוד
קליפ שראה עשרות פעמים; אי.אס.פי.אנ., מרוץ מכוניות שלא עניין
אותו; ניקולדיאון, רן וסטימפי. פרק שהוא כבר ראה, או אולי לא,
מה זה משנה, כולם אותו דבר; סי.אנ.אנ., עוד סיקור משמים של
הלחימה באפגניסטן. עוד כמה עשרות פצצות הופלו, עוד כמה עשרות
אפגנים נהרגו, ועוד נאום של הנשיא שישתמש במילים כמו 'כוחות
הרשע והטרור' 'נחישות ואחידות' וכו' וכו' וכו'. מ-ש-ע-מ-ם;
ערוץ חדשות מקומי, מבזק מיוחד - עוד טבח המוני בתיכון איפושהו
באני-טאון יו.אס.איי. מספר הנפגעים, כמו כן זהות היורה והמניע
עוד לא ידועים. אנדי גיחך לעצמו. זה סיפור הפרברים האמריקאי,
הוא חשב. ילד לוקח רובה ויורה בחבריו לכיתה, ככה סתם. מעניין
את מי הם יאשימו הפעם. אולי את סאות'פארק. אולי את מרילין
מנסון הישן והטוב. כי באמת, אין דבר שדוחף בן שש עשרה ממוצע
לרצח יותר מגבר ששם מסקרה.
בסך הכל, אנדרו הבין את אותם פוליטיקאים וועדות הורים וכמרים
זועמים שמופיעים בטלוויזיה. הם בוחרים בדרך הקלה. הם רק רוצים
שעיר לעזאזל. עדיף כזה שמשתמש במילים גסות ואומר שהוא אוהב
לשתות דם. הרי למה להודות שמשהו דפוק בתא המשפחתי של אותו רוצח
אקראי, או בסביבה שלו כולה, או בחברה האמריקאית כולה, או במין
האנושי המזויין כולו, כשאפשר פשוט להאשים איזו להקה או סדרת
טלוויזיה?
אז יהיו דיונים בחדרי חדרים, יהיו כתבות מאשימות בעיתונים, כמה
אנשים יסבלו מחרם, אולי יאבדו את עבודתם ואולי גם יעצרו. ואז
כולם יוכלו לישון בשקט בידיעה שזה לא יקרה שוב. עד לפעם הבאה.
אנדרו נער את ראשו בפראות. ככה הוא תמיד עשה כשרצה להפסיק
לחשוב על משהו שהטריד אותו. הוא לא רצה לחשוב על זה. לא עכשיו.
תחושת האי נוחות בתוכו רק הלכה והתגברה והוא לא היה צריך בנוסף
לזה להרגיש מוטרד בגלל דברים כאלה.
הוא המשיך לנסות לצפות בטלוויזיה, ניסה לקרוא, ניסה לישון, ולא
הצליח. עם כל דקה שעברה הוא הרגיש יותר ויותר רע. הוא כבר לא
רצה להיות לבד. הוא החליט שירד לסלון להגיד שלום להוריו, ואולי
לראות מה יש לארוחת ערב.
כשיצא מחדרו אנדרו הופתע לגלות שגם המסדרון בקומה העליונה חשוך
לגמרי. התחושה שקיננה בבטנו התחזקה עוד יותר. הוא הלך לעבר
המדרגות, וראה שגם הקומה התחתונה חשוכה. הוא ירד במדרגות
באיטיות, מגשש לאורך הקיר, מרגיש כיצד הוא נהייה מודאג יותר עם
כל צעד. הוא הגיע לבסוף לרצפת קומת הקרקע, ועמד בפתח סלון
הבית, מבולבל ומפוחד. ריח חריף ולא מוכר עמד בחדר. כל החלונות
היו סגורים, ורק אותו בוהק כחול חדר בקושי דרך התריסים. הרעש
ששמע מחדרו עדיין נשמע בחוץ, ואנדרו התעלם ממנו. ליבו הלם
בפראות. הוא ידע שמשהו כאן מאוד לא בסדר, ועדיין לא ידע מה.
הוא רצה את הוריו.
"אמא?", הוא קרא, קולו רועד וגבוה כמו של ילד צעיר בהרבה
מגילו. "אמא? את כאן? אבא? הלו?"
לא הייתה תשובה. בידיים מזיעות אנדרו גישש לאורך הקיר עד שמצא
את מתג האור, ואז הדליק אותו. מנורת ההלוגן נדלקה מיד באור
בוהק וחזק. אנדרו מצמץ אינסטנקטיבית  ולשניות ספורות לא ראה
דבר, ואז פתח את עיניו וסקר את החדר.
גל של הקלה שטף אותו.
אנדרו נאנח. הכל היה בסדר. הוא לא הבין ממה חשש כל כך. הוא
הסדיר את נשימתו וצחקק במבוכה. "פחדן טיפש שכמוך" אמר לעצמו.
גרונו עדיין היה יבש מהתקף הפאניקה הקטן שעבר עליו. הוא הלך
לעבר המטבח, מדלג מעל גופת אימו ששכבה במרכז הסלון, וניגש אל
המקרר. הוא היה צריך להזיז את גופת אביו שישבה על הרצפה ונשענה
על המקרר באופן שהיה כמעט קומי על מנת לפתוח אותו. מייקל בייקר
התמוטט קדימה, ראשו נחבט ברצפה בקול חבטה שגרם לאנדרו לגחך. דם
שוב החל לנזול מהחור במצחו. אנדרו הוציא קרטון חלב ושתה ממנו.
הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב. הכל היה הרבה יותר ברור עכשיו.
הוא חזר לסלון, דילג שוב מעל גופת אימו, ונעמד במרכז החדר.
מולו שכבה גופתו של ביל פרידמן, השוטר החביב שלפעמים היה צופה
עם אבא שלו בפוטבול בימי ראשון, ושבא לבשר לבני הזוג בייקר
שבנם כנראה היה מעורב בתקרית ירי בתיכון המקומי.
'נחש מה, בילי בוב, מישהו כבר בישר להם'. חשב אנדרו בשמחה.
הוא הלך לעבר החלון וניסה להציץ החוצה דרך הסדקים שבין
התריסים. הבוהק הכחול עדיין היה שם, חזק מתמיד. הצעקות בחוץ
עדיין נמשכו, ואנדרו לפתע הבין שמילים מסויימות שם מופנות
אליו.
"...האזהרה האחרונה שלך! צא עכשיו מהבית בידיים מורמות או
שנפרוץ אל תוך הבית!".
אנדרו חייך. "תנו לי שנייה! אני מיד יוצא!" הוא צעק בקול
עליז.
הוא ניגש אל פינת הסלון, והרים את הסמית' אנד ווסון של אביו
שהיה מונח על השולחן שם השאיר אותו קודם לכן. עם האקדח בידו
הוא הרגיש טוב יותר. בטוח יותר. חזק יותר.
אנדרו נעמד מול המראה הגדולה בסלון והביט בעצמו. הוא עמד זקוף,
עם האקדח בידו, וחייך. הוא נראה טוב. הוא נראה מוכן. הכל יהיה
בסדר.
אנדרו דרך את האקדח, וכשהוא עדיין מחייך, פתח את דלת הכניסה
וזינק באושר אל צלפי המשטרה שחיכו לו בחוץ.