אורית אמויאל / צחוק |
דיבורה שטף את מוחי בשצף קצף
מאה מילים בדקה- אלוהים!!!
-איך היא יכולה?
ואז בבת אחת הכל נגדע
והיא לא צחקה יותר וגם לא תצחק
והיא גם לא דיברה יותר וקולה לא יישמע.
ככה ביום אחד היא הלכה ולא חזרה,
והשאירה את מוחי, לבי להתגעגע לקצב המסחרר
של דיבורה, לגלגול של צחוקה.
אלו הזיכרונות שיש לי ממך
ואת, את תשמרי עליי מלמעלה
ואני יודעת שבתוך תוכך גם את אליי מתגעגעת
-כך אני מקווה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|