העולם פתאום נוטה הצידה וכל הדברים מתחילים ליפול. חוץ ממך.
אתה נותר נטוע במקום, אדיש לסביבתך. בחדר שלך המחשב מתגלש
במהירות למטה ופוער חור ענק בדלת ארון הבגדים שבימים רגילים
עומד שקט בפינה. דברים עוברים ממש דרכך. לא גורמים לתזוזה
גופנית או רגשית. הטלפון מחליק בין רגליך ונותר תלוי לכמה
שניות מחובר בחוט מסורבל לשקע עד אשר משתחרר מכבלו ונופל. אתה
יוצא מחדרך, כמו בכל יום רגיל, אל המציאות הנוטה שמחוץ לעולמך
הקטן. העננים מחליפים צורות בזריזות כי גם הרוח נופל. אבל אתה,
אתה ממשיך בצעדיך הבוטחים ביקום סוריאליסטי. והנה אותו עץ שנטה
על צדו עד ששורשיו לא יכלו להצילו יותר נופל לידך כבר בפעם
השניה אחרי שעשה הקפה שלמה סביב כדור הארץ. והאנשים שצורחים
ומושיטים את ידיהם לכיוונך נדמים לך כמו סרט אילם הנע בהילוך
איטי. ודווקא כעת, כשאתה משוטט לך בין מפלי הדברים, הקטנים
והגדולים, העולם מתחיל לקבל סוף סוף צורה. להתנקות. להתבהר.
הרי עד עכשיו אתה היית זה הנוטה על צדו, נאחז באנשים, מקומות
וחפצים מזדמנים. תמיד על הקצה. תמיד לא באמת שייך.
וכעת הגיע תורם להתמודד עם אותם הדברים. עם עוצמת הרגשות. עם
כוח המשיכה של המציאות. עד שיצליחו ימשיכו ליפול מטה לידך
ודרכך, כאילו היית אוויר, כמו שתמיד היית לגביהם כשהכל עוד היה
ישר, אוויר מיותר המרחף בעולם לא לו, בחלל, ומשקלו הסגולי כה
קטן עד שאינו מורגש באמת. כך ימשיכו להישאר להם פני הדברים,
נוטים אך סוף סוף ישרים, נופלים אך עומדים, זרים אך שייכים
יותר מאשר אי פעם. כך הם ימשיכו, לפחות עד שתקום בבוקר עם
צוואר תפוס.