לחברה שלי קוראים מירי ברגר. זאת אומרת, היא לא בדיוק חברה
שלי. רגע.

לידידה טובה שלי קוראים מירי ברגר, למרות שהיא כבר לא ממש
ידידה טובה שלי. זאת אומרת, היא ידידה טובה שלי, אבל פחות. לא
שזה רלוונטי כרגע, כי בשביל הסיפור הזה אפשר לומר שהיא ידידה
טובה שלי, כי הסיפור הזה מתחיל עוד לפני כל העניין עם מירי. אז
כן, בואו נאמר שהיא ידידה, היתה, ידידה טובה שלי, למרות שהיום
קצת פחות. אבל אני אסביר על זה אחר-כך, מאוחר יותר, זאת
אומרת.

אז מירי ברגר, ידידה שלי, זאת אומרת, אה, אתם מבינים כבר, כן?
אוקיי, אז למירי היה אז חבר, אבי, למרות שהיא טענה שהוא לא
בדיוק חבר שלה, הם סתם יוצאים ביחד. היא אפילו לא כל כך הבינה
למה הם יוצאים ביחד, הם לא הכי נהנו, זאת אומרת, הם נורא נהנו
להיות ביחד, הוא היה מצחיק אותה, למרות שהיא צחקה רק כי לא היה
לה נעים ממנו, אבל עדיין, הם נהנו ביחד. הם היו חברים, בסוף,
נראה לי, אבל זה כבר לא רלבנטי.

אז לחבר שלה, ההוא, זאת אומרת, אתם כבר מבינים, היה לו סרטן.
זאת אומרת, הוא לא היה חולה סרטן בדיוק, וגם לא היתה לו חית
מחמד שהיתה סרטן או משהו, פשוט... אני לא בטוח אם אני זוכר.
בכל מקרה, זה לא כמו שזה נשמע...

רגע.

אתם יודעים מה, אני אחזור להתחלה.

היתה אחת, קראו לה מירי ברגר, כן? עזבו, חברה שלי, לא חברה שלי
- לא רלבנטי. גם החבר שלה לא רלבנטי (כבר אמרתי שקראו לו אבי?
כי גם אם כן אמרתי - שכחו מזה, זה לא רלבנטי), פשוט - עזבו. לא
חשוב. קראו לה נעמה! נעמה, שיט, נעמה. לא מירי.
מה רציתי להגיד.
נו.

אה!!! כן, כן, סליחה.
אמא שלה. בדיוק. אמא של נעמה. קראו לה מירי, היא היתה
בלונדינית גבוהה ויפה כזאת, משהו מהסרטים. זאת אומרת, היא לא
נראתה כמו שחקנית ספציפית, אבל משהו בסגנון, אתם יודעים.
מרילין מונרו כזאת. אפילו היינו קוראים לה בצחוק "מירי-לין
מונרו". למרות שהיא בכלל לא דמתה לה, היא גם לא היתה לובשת
חצאיות לבנות. היא היתה נורא נורא מכוערת. אז לאמא שלה היתה
חנות וידאו כזאת, למרות שהיא מכרה שם בעיקר דיוידי, אבל עדיין
קוראים לחנויות האלה חנויות וידאו, אתם יודעים, נסיון לשמור על
דברים נוסטלגים כמו "חנות וידאו" אפילו שכולם כבר קונים
דיוידי, "קיוסק" אפילו שהמילה הזאת בכלל פולנית, "ערוץ 1",
אפילו שאף אחד כבר לא צופה בו, או "פיצוציה", אפילו ש... בעצם
לא, פיצוציה זה דווקא שם די הולם היום.
אז איפה הייתי.
אה, כן. אז אבא שלה היה גבר חסון כזה, שחרחר, כמו מהסרטים. לא
בדיוק מל גיבסון או משהו, לא איזה שחקן ספציפי, פשוט, אתם
יודעים, משהו בסגנון. כי גם הוא לא היה ממש לובש חצאיות
לבנות.
אז בסוף הם מתו, זאת אומרת, אחרי המון זמן, לא הרבה, שבוע,
שניהם, בתאונת דרכים בתוך פיגוע, זאת אומרת - היה בדיוק פיגוע,
אבל הם לא מתו מהפיגוע, פשוט, שניה לפני הפיגוע אבא של נעמה
סטה שמאלה עם ההגה, ונכנס בשלט של מילקי. זה עם הדוגמנית ההיא,
בר רפאלי. זה היה בדיוק שניה לפני הפיגוע, שאבא של נעמה נכנס
בשלט של סנדי ברגר. נעמה לא היתה עצובה שההורים שלה נהרגו
בתאונת דרכים, כי לפי מה שהרופאים אמרו, גם אם הם היו ניצלים
מהתאונת דרכים, סביר להניח שהם היו נהרגים בפיגוע, אז בכל מקרה
לא היה לה הרבה מה להפסיד. אני לא יודע, זה מה שהיא אמרה, אני
חושב. היא אף פעם לא דיברה על זה, לא איתי, בכל מקרה, פשוט,
חשבתי לעצמי שזה מה שהיא בטח היתה אומרת אם היא לא היתה נהרגת
אחרי שהעקרב של אבי הרג אותה.
זהו!
עקרב, היה לו עקרב, עכשיו נזכרתי... אוקיי, אז אפשר לחזור
להתחלה.

אז לאבי היה עקרב. הוא מאוחר יותר באמת חלה בסרטן, אבל זה כבר
לא רלוונטי, כמו שאמרתי.
אז אבי חשב שזה יהיה מצחיק אם הוא ישים את העקרב שלו בתוך
החזיה של נעמה, ונעמה, כהרגלה, חשבה שהוא ממש לא מצחיק, והוא
באמת לא היה מצחיק, גם בלוויה שלה הוא סיפר בדיחות ממש גרועות.
למרות שגם אם הוא היה מספר בדיחות טובות, אני לא בטוח אם אנשים
היו אוהבים אותן, נעמה בדיוק מתה וזה לא היה רלוונטי שהוא יספר
בדיחות מצחיקות או לא מצחיקות.

אחרי ההלוויה של נעמה די איבדנו קשר, אני והיא, זאת אומרת,
אנחנו כבר לא ידידים טובים כמו שהיינו, למרות שהבנתי שאבי
דווקא די התחבר איתה מאז. לא ממש קינאתי, דווקא די שמחתי בשביל
נעמה שסוף סוף יש לה חבר. הוא היה מבקר אותה כל יום, נותן לה
פרחים, שר לה שירים מהתנ"כ, אבל בלי חרוזים, ואומר לה שיום
יבוא והם יפגשו ויהיו ביחד.

אבל אפילו פעם אחת, פעם אחת הוא לא התנצל.
אחרי הכול, אבי הרג אותה, את נעמה, פשוט כולם שכחו מזה, כי הוא
לא טרח להזכיר לעצמו. או שאולי אף אחד לא זכר - פשוט כי הוא
שכח.
בכל מקרה, לא נראה שהיה אכפת לאנשים, הם העדיפו להביט בפן
הרומנטי של הסיפור, הביקורים החוזרים והנשנים, הבכי, הכול.
כנראה שככה זה כאב להם פחות. נראה היה שגם נעמה ניסתה לחשוב
ככה. אחרת היא לא היתה נותנת לו להתקרב אליה ככה, היא לא היתה
נותנת לי להתרחק ממנה כל כך.

כי הוא לא אהב אותה בכלל, לא כמו שאני הייתי מאוהב בה. אני לא
הייתי מכניס לה עקרב לחזיה, בטח לא בערב שהיא שמעה שההורים שלה
נהרגו בפיגוע דרכים.
לפעמים נדמה לי שאתה צריך להיות ממש חסר טאקט לרצוח את החברה
שלך בערב שהיא באה אליך כדי שתנחם אותה על מות הוריה. איכשהו
זה לא נראה לי במקום.
אבל אני תמיד טועה, זה בטח לא נורא כמו שנראה לי.
נראה לי.

פעם אחת התרוצצה שמועה בבי"ס שאבי מתכנן להתאבד. אני גם זוכר
בדיוק מתי אבי התחיל להפיץ אותה, זה היה בדיוק כשקראנו את
"חפץ", בשיעור ספרות. המורה שלנו, ציפורה שוויטנמץ, הגיעה לקטע
שחפץ מחליט להתאבד, ואבי פתאום קם ואמר שגם הוא רוצה. המורה
אמרה שהוא לא יכול, שזה עומד בניגוד לתקנות החדשות שמשרד
החינוך הוציא השנה, שאסור להפריע באמצע שהמורה מקריאה, שהצלצול
הוא בשבילה, ושיש לה צרבת. גם זה לא היה רלוונטי, אבל הצלצול,
למזלה, הפסיק את השיעור בדיוק בשניה שאחד מהתלמידים החכמולוגים
התכוון לשאול אותה איפה בדיוק יש לה צרבת. באותו יום הצלצול
באמת היה בשבילה, כנראה.

אני זוכר כשאריק ומידן הכינו לאבי מסיבת הפתעה. זה היה ביום של
האזכרה הראשונה לנעמה, ואבי חזר הביתה תשוש ועיף אחרי שהוא קטף
את כל הפרחים מהחצר של הבית הישן של משפחת ברגר המנוחה.
הוא נכנס הביתה, הדליק את האור, ושם חיכו לו אני, לא, אני לא
הייתי שם, אבל אריק, מידן, ועוד כמה חברים שלו חיכו לו שם, עם
שרפרף קטן כשמעליו תלוי חבל. אבי אמר שהוא עייף מדי, והם נאלצו
לדחות את העניין לפעם אחרת.

אחרי חודש המורה נכנסה לכיתה ואמרה לאבי שהאחות אמרה שיש לו
גידול במוח. אני זוכר שהיא צעקה עליו, שבשביל בן-אדם שרוצה
להתאבד, הוא בוכה ממש כמו תינוק. אחר-כך אבי מחה את כל הדמעות
מהפנים, קינח את האף, ואמר שזה בכלל לא נכון שהוא בכה כמו
תינוק, ושרק נכנס לו משהו לעין.
ואז עמוס אמר שבטח נכנסה לו עט לעין אם הוא בכה כל כך הרבה,
וכולם צחקו, ואבי הרים כיסא וזרק אותו על הראש של עמוס. עמוס
לא נשאר חייב, וכצפוי, הוציא עט ותקע אותו לאבי בעין. אבי
דווקא באמת לא בכה, הוא רק התעלף מההלם. המורה ברחה החוצה,
אפילו שלא היה צלצול, וכל הכיתה התחילה להרים שולחנות ולזרוק
אותן על הגוף של אבי. די ריחמתי עליו, אבל אז חשבתי על נעמה,
ותקעתי לו רגל של כסא בבטן.

אבי מת ביום השנה וחודש וחצי להרצחה של נעמה ברגר ז"ל. אני
זוכר שהמורה אירגנה ביקור כיתתי בבית החולים לכבוד זה שהוא
עומד למות. באנו עם המון בלונים ועוגה גדולה וטעימה, ובמבה
וביסלי ועוד כל מיני דברים שהיה אסור לו לאכול, ודיברנו איתו
על המשחק של מכבי ועל המכות שהיו אתמול בהפסקה ועל עוד דברים
שהוא הפסיד כי הוא היה מחובר לכל המכונות האלה וכי גילחו לו את
הראש. די היה עצוב לי שהוא לא הספיק להגיד "בלי חוקים ובלי
זכויות" לפני שכולם עלו עליו והתחילו להביא לו כאפות על הקרחת.

אחר-כך עומרי, אריק, עמוס ומידן ניסו לשכנע אותו להתאבד כי הוא
גם ככה מת. אני זוכר שתמיד סיקרן את עומרי לדעת מה קורה אם
מותחים בנאדם מהידיים והרגליים עד הסוף בלי להפסיק בכלל בכלל,
והוא ביקש מאבי שאם הוא גם ככה עומד למות שלפחות ינסו. אבי לא
כל כך הסכים בהתחלה, אבל אז עומרי הלך למורה ציפורה ואמר שהוא
ביקש מאבי טובה ושאבי לא הסכים. אז היא באה ועשתה איתו שיחה על
זה שצריך להתנהג יפה לחברים, ואבי הנהן בראש הקירח שלו והסכים.
עמוס הביא חבל מהמחסן של אבא שלו וקשר את הידיים של אבי למיטה.
בינתיים מידן לקח את הרגליים שלו והתחיל למשוך, ועומרי סתם קפץ
על הבטן של אבי. אריק עמד בצד וצחק. הסתכלתי עליהם, ואז
הסתכלתי על אבי ששכב שם עם פרצוף עצוב. לא מצאתי שום כסא לתקוע
לאבי בבטן, אז ריחמתי עליו קצת.

בסוף אבי לא מת. זאת אומרת, הוא מת, אבל לא כי מתחו אותו. זאת
אומרת, הם מתחו אותו, אבל הוא לא מת מזה. הוא רק שבר את הגב.
אח"כ הוא מת מסרטן. בסוף קברו אותו הפוך, בטעות, עם הפנים
לאדמה. אני זוכר שעומרי התחיל לצחוק באמצע ההלוויה ולהגיד
שרואים לאבי את התחת. כולם התחילו להתפקע מצחוק, והקברן פתאום
קלט שהוא באמת קבר את אבי קרוב מדי לפני השטח, ומיהר לתקן את
הטעות. אז הוא התחיל לדפוק עם המעדר על התחת של אבי, וזה רק
גרם לכולם לצחוק עוד יותר, חלק אפילו מחאו כפיים ושרקו. אנשים
צחקו אפילו יותר משאבי צחק בהלוויה של נעמה. וכשנזכרתי בנעמה,
עלה לי הדם לראש והתחלתי ממש ממש לכעוס, ואז צרחתי שהוא רצח את
נעמה, שהכול באשמתו. ופתאום נהיה שקט. לא חשבתי שמישהו ישמע
אותי, אבל כולם שמעו אותי.
ברחתי משם מהר, ולא דיברתי על זה עם אף אחד מאז.

אז זהו, אבי מת, בסוף, הוא לא התאבד, רק שבר קצת את הגב. כמה
שניסיתי, שנים אח"כ, לא הצלחתי לרחם עליו, על אבי. אחרי הכול,
הוא גנב לי את נעמה, ואז עוד רצח אותה. אבל לפעמים, כשאני כן
מרגיש שאני עומד לרחם עליו, אני פשוט לוקח כסא ותוקע אותו בבטן
של מישהו. זה בדרך כלל עוזר.
בשבוע שאבי מת מצאו איזו צוואה שהוא ואריק כתבו פעם, בכיתה ו'.
הם כתבו שם כל מיני שטויות. הם ביקשו שהפאוואר ריינג'רס יבואו
להלוויה שלהם, שהמורה ציפורה תאכל ג'וק, ושאם הם ימותו, אז
שמישהו יהרוג גם אותי. הנחתי שאת הסעיף הזה אבי הכניס, כדי שאם
הוא לא יהיה חבר של נעמה, לפחות גם אני לא אהיה. די פחדתי
כשאריק סיפר לי על הצוואה שלהם, במיוחד בגלל שהיה לו איזה מבט
מטורף בעיניים כשהוא אמר לי את זה, ובגלל שהשומר מצא אצלו סכין
ושרשרת פלדה בתיק, כשהוא ניסה להכנס לבי"ס.
המורה ציפורה שוויטנמץ הבטיחה לי שהיא דיברה עם כמה אנשים
במשרד החינוך, ושהצוואה הזאת לא תקפה בגלל שהיא נכתבה בעפרון
ולא בעט ולכן אי אפשר לדעת אם מישהו לא מחק ושינה את מה שכתוב
שם.
אבל עד היום מתמלא זעה קרה כשאני מדבר עם אריק.
גם השיר ההוא, עם ה"אריק" הזה, כל פעם שאני שומע אותו הוא עושה
לי צמרמורת... נו, איך קראו לו... "אל תדברי על דויד", נראה
לי... לא זוכר... הוא של אריק איינשטיין, בכל מקרה.

ובאמת שהוא בכלל לא אהב אותה, לא כמוני. אני לא הייתי קוטף
פרחים מהחצר שלה ביום של האזכרה שלה, בטח לא בשביל איזה פרויקט
בביולוגיה.
לפעמים נדמה לי שאתה צריך להיות ממש חסר טאקט לקטוף פרחים
מהחצר של החברה שלך בשביל עבודה בביולוגיה, ועוד אחרי שרצחת
אותה אחרי שהיא שמעה שההורים שלה נהרגו בתאונת דרכים.
אבל אני תמיד טועה.

שיט!
טלי!
זהו, טלי...