מחויכת היא יושבת מול מסך המחשב.
זו כבר אשמורת תיכונה, והיא עירנית כולה. ספונה לה בתוך חדר
קטן וסגור מופרדת מהעולם, אינה מוטרדת מטרדות היום שחלף, אינה
עסוקה במחר המזמן לה יום פעילות אינטנסיבי.
מה כל אלה לעומת העולם המבטיח הנפתח כרגע בפניה עם כל שורה
נוספת הנשלחת לעומתה מהעבר השני.
"לא יודע, אותי את מקסימה."
"היה יצירתי, גם אם תמונותיך ניעורות לחיים דרך השפה המשובחת
שאתה מפליא להציג כאן לראווה."
"אני ערב לך שהשפה שלי משובחת ושפתי משובחות הימנה."
"אני אוהבת שפתיים שיודעות לשיר שירה"
"ובכן נוכל למצוא שפה משותפת או שפתיים משותפות?"
אלו לה הימים הראשונים בהם היא מתחילה להתאושש ולהרים ראש אחרי
כאב עצום שאפף אותה על פרידה מהאיש היקר לה. לא האמינה שתוכל
למצוא עוד מישהו "שווה". לא האמינה שמישהו ימצא אותה ראויה
לאהבה.
השתעשעה לה במדיום הזה, מטווח בטחון, מתוך חדר הבטחון שבביתה
היא. גילתה שהכל אפשר לומר לאדם האנונימי שמהצד השני. אפשר
לתרגל כל צורת ביטוי. תוכל להתנסות במוחצנות, או בהומור מפותח,
או בהעזה על גבול המשיכה. לה פאם פאטאל.
יכולה לשחק כביצ'ית מושלמת ולחוש היטב כיצד הדבר מפעיל את
האנרגיה הגברית העלומה שמהצד השני.
לאט לאט יורדים המחסומים, הזרימה בתוך הגוף מתעצמת והיא חשה
כיצד הגבר מהצד השני נמשך אחרי קסמיה ואחרי מילותיה.
"מה עשית בכל אותן שעות בהן לא ישנת? או שמא אין שואלים שאלה
כזו אשה במלוא אונה?"
"אתה יכול לשאול כרצונך, אבל דע לך שאם אתה מתרשל ונעלם מהמסך,
מקומך הריק נתפס, כמו בכל תופעה בטבע"
"האם את מתכוונת לאותו עניין שאינני מרהיב עוז בנפשי להעלותו
על דל שפתי?"
"למדתי כבר שככל שאני ממתינה יותר כך משתבחים הבאים אל
חלוני."
"אחותי משוש חיי, בני מעי הומים לאפשרות של הרפתקה סוערת אתך.
את כנה ואני חווה חוויה מופלאה לשוחח אתך על הצד הנשי, וזה
מרגש ומעורר אותי עד בלי די "
"תודה לך יקיר נפשי, גם אני מתחילה להרגיש נכבשת מאישיותך
הניבטת בפיוט, בחרוזים, ברמיזות, נראה שרק תבקש והעולם נפרש
בפניך."
יחד עם תחושה נעימה מאד של מסוגלות, מדמיינת עצמה עוברת עכשיו
ברחוב ועיני הגברים כולם מופנות אליה. יכולה להרגיש בכל אחד
מאברי גופה כיצד היא ממגנטת אליה כל אשר תבקש לעצמה.
לאט לאט מתווספת מילה למילה, התרגשות להתעוררות ומתחילה להבחין
כיצד מאפשרת לעצמה לזקוף קומתה השפופה עמוק בתוך החדרון הקטן
שחלונותיו מוגפים.
מיטה יחידה עומדת בחדר, ממתינה לחייל שישוב לחופשותיו.
על שולחן הכתיבה מונח סמל גבעתי שנשכח בבית והיה מיועד להיות
מחובר אל הכומתה הסגולה.
בתחילת הערב ציינה לעצמה שעוד הערב תאפה עוגה כדי לשלוח חבילה
למחרת היום, לשמח את בנה שעובר ימים קשים בצבא.
אך ההתמכרות הזו לזרימה המתפרצת של נשיות וחיוניות, שהתגלתה
בתוכה, כבר השכיחה ממנה את כל התחייבויותיה.
הרגישה שהיא מצליחה ולומדת להעצים את הנשיות שבה שעד כה שכנה
לה עלובה ומתביישת עמוק בתוך הבטן התחתונה.
קצב ההתכתבות, המילים שנזרקו משני העברים הלכו והעמיקו הלכו
ונגעו, על סף המיניות.
והיא ניעורה בה.
ובה במידה החלה לדמיין לה את נסיך החלומות. שוב ושוב ראתה
בדמיונה את הבחור הבלונדיני, כחול העיניים, 1.80, לפי התמונה
ששלח אליה יום קודם. רזה ונעים הליכות.
"תמונה ישנה" הוא התנצל.
"הוא לבטח יודע לענג" חשבה לעצמה "חתיך שכמוהו."
"איזה גבר נותן לבחורה מקסימה שכמוך לברוח מקינו?"
"מקסימה, אמר לי. הנסיך מבחין באיכויותי..." חייכה לעצמה לנוכח
המילים שנכתבו על המסך.
וכבר ממש ערגה לראות אותו כובש אותה בין הסדינים. צריך למצוא
שעת מפגש בה הבית ריק והבת נמצאת בביה"ס. הלכה והתכווננה לקראת
המפגש העתידי.
ואז גם באה ההצעה מהצד השני. הוא היה מאד נחוש. בעל נסיון הוא
נראה. הוא יודע לכבוש אשה. הוא יודע להעריך איכות. בת מזל
אני.
"אני בא עכשיו".
אשמורת תיכונה. הילדה ישנה בחדרה.
"לא יקירי" הערב לא.
הצטערה שזו היא הסיטואציה. היתה לבטח שמחה מאד לו יכלה לזעוק
לעברו "בוא בוא אלי ברגע זה ממש".
יום שישי אחה"צ היה המועד בו יכול היה להגיע.
הילדה יוצאת למסיבת יום הולדת ב 17.00 והוא יבוא ב 15.30.
ייצאו ביחד אל הים למפגש רומנטי סוער ובחמש יכנסו הביתה. כבר
מדמיינת עצמה ברקיעים, אחוזה בזרועות חסונות ומובלת אל שיאים
של ריגוש.
כבר שעה וחצי לפני כן החלה להתכונן. התקלחה, מרחה את גופה בקרם
גוף ריחני שיגמיש את העור, שיהיה נוח למגע.
בחרה את הבגדים בצבעים שיחמיאו לה וישתלבו בצבע החציל של
שערותיה. שיסתירו את מלאות גופה ושיודגש ירוק עיניה.
היא מחייכת לעומתה במראה, מרוצה מאד מדמותה הניבטת. יודעת שהיא
במיטבה, מעולם קודם לכן לא היתה בשלה כל כך. יודעת את ערכה.
והוא הגיע, צלצל מהדרך כדי לקבל הנחיות מדויקות כיצד להגיע אל
הרחוב הנכון, החסירה פעימה ויצאה. צועדת אל המכונית מחויכת
בחיוך רחב מאד. מרגישה איך הנשיות שלה צועדת לפניה.
הוא יושב במכונית, צופה בה כשהיא מתקדמת לעומתו, מתבונן בתשומת
לב. פתחה את דלת המכונית הכסופה אאודי טי. טי. מלאת ההדר שכה
הרבה לתאר ולפאר.
וברגע שהתיישבה במכונית, חישבה את נפשה למות.
במהירות פישפשה בזכרונה וניסתה לדלות את התמונה שנשלחה אליה אל
מסך האינטרנט. מה לחתיך ולאיש המיוזע כל כך, השמן כל כך עם
כפות ידיים צבות ואדומות מרוב פטרת, שמתנשף לו ואפילו חיוך לא
עולה על דל שפתיו כדי להקל את רגעי המפגש המביך.
הוא ממוקד מטרה. בדמיונו הוא כבר רואה עצמו משיג את המטרה לשמה
הגיע.
בחיוך מתנצל היא מנסה לצאת בשלום. "אולי ניסע לשבת בבית קפה?"
להרחיק את הרעה מחדר המיטות שלה, ביקשה.
והוא שמתבונן כל רגע בשעון, השעה 17.00 היא זו שקורצת לו,
מעדיף לרדת אל הים הסמוך, זה יבטיח לו לא להפסיד זמן מיותר.
בחוף הים הן יש עיניים זרות השוזפות את הזוג הטרי, מה שלא
מאפשר היכרות פיסית.
מנסה להעביר את הזמן ולדבר "רוחניות". אותם נושאים שכבר הבין
שהם הקרובים לליבה.
והוא מרצה ומרצה ללא הרף. כנראה גם הוא נבוך ודרוך.
ואחרי כמה דקות של מבוכה קלה, החישה צעד הרגישה כיצד הוא מקרטע
ונגרר אחריה, התחיל ליבה להצטהל בקרבה.
הרגישה שאינה יכולה להשתיק את הלב שהתחיל צוחק בפנים מלוא
הפה.
מתבונן הלב במצב החדש ומבקש לראות: "נראה אותך כיצד תצאי מהמצב
הזה, נראה אותך 'שווה' באמת", מתגרה בה הלב העליז.
והיא, אינה מצליחה לרסן את החיוך הפנימי שעומד להשתלט על כולה.
מזמינה אותו לביתה, מכינה לו כוס תה צמחים, ומכינה את הקרקע
לכך שהוא חוזר לביתו כלעומת שבא.
נהנתה מאד לראות את התפתלויותיו, נסיונותיו לשכנעה להיעתר לו
ל"נסיך החלומות",
חשה את ידו הצבה נשלחת בגניבה ומלטפת במהירות את ישבנה החצוף,
ותרה קלות את מסתרי שדה הימני.
"זה עומד להיגמר", הרגיעה את הצחוק שהתפרץ בתוכה על המחזה
הסוריאליסטי בו מצאה עצמה. "הוא עומד לעזוב", הרגישה כיצד כל
יישותה מגלה נחישות נשית בו-זמנית.
ואכן עכשיו היא יודעת. היא אכן במלוא עוצמתה. |