ביום שישי קמתי עצבני. "חתיכת אידיוט, קום". גרשון לא קם.
בעטתי בו, והוא נפל על הרצפה. "אה, ואתה חושב שזה שאתה מת זה
יעזור לך להתחמק מזעמי?". הוא לא ענה. "יופי, תהיה מת", צעקתי,
ויצאתי החוצה. השמיים קדרו, והציפורים היו מתות. הלכתי לקיוסק.
המוכר היה מת. "סליחה, אפשר לקבל קצת שירות?!". הוא לא ענה לי.
"הלו?! אתה מתכוון לעזור לי???". הוא עדיין לא ענה לי. "יופי,
תמות". המשכתי בדרכי. האנשים שחלפו מולי ברחוב היו מתים. שאלתי
אחד מהם מה השעה, אבל הוא לא ענה לי כי הוא היה מת. "זה לא
הולך ככה!!!", צרחתי. מה גורם לאנשים לחשוב שיש להם את הזכות
לאבד כל שמץ של אחריות ולמות פתאום ככה באמצע? וואלה יופי,
לכו, תמותו, תעשו חיים. ומה איתנו? מה אנחנו אמורים לעשות פה,
כשכולם מתים?
חזרתי הביתה. האנשים בטלוויזיה היו מתים. קריין החדשות פתח
במהדורה וחטף התקף לב ממש באמצע, ומת. ממש ככה. 5 דקות היתה
תמונה של האולפן עם הקריין שוכב מת על השולחן. הבמאי היה צועק
קאט, אבל גם הוא מת. אחרי עוד כמה דקות גם המצלמה נפלה. הצלם
מת. "זה כבר נעשה מגוחך", הרהרתי. התקשרתי למחלקת תלונות.
"מחלקת תלונות שלום בלעעעעע", ענתה האישה. כבר נגמרים לי
האנשים. פתחתי את החלון. או, מישהו הולך ברחוב. הוא לא נראה לי
כל כך מת. "הלו, אדוני? אדוני, אתה שומע אותי?". הוא הסתכל
אליי למעלה, וחייך. הנה, גם הוא מצא מישהו חי. רצתי למטה. "גם
אתה מחפש אנשים חיים?", הוא שאל אותי. "כן, כן, כולם מתים
פתאום... זה ממש טירוף... בכלל נשארו עוד אנשים חוץ ממני
וממך?". "נשבע לך, אני לא יודע", הוא ענה. "מוזר, ממש מוזר.
תגיד, מה קורה שפתאום כולם מתים?". "חבורה של פחדנים, כולם,
אני אומר לך, ממש בלעעעעע", הוא ענה. הוא דווקא נראה לי די
בריא, הייתי בטוח שהוא ישאר איתי עוד לפחות 5 דקות. נשארתי
אחרון. אני וחתול, שתוך דקה נדרס על ידי נהג משאית שמת גם הוא
מהרעלת קיבה 7 דקות מאוחר יותר. מאחר והוא מת בעודו נוסע, הוא
טרח לפגוע עם המשאית בבית-חולים שעמד שני מטרים מולו, דבר שהיה
נגמר בשלום אלמלא הכימיקלים שהיו על אותה המשאית, וגרמו לפיצוץ
עז שהרגו גם את אלה שעוד ניסו לקחת אחריות על החיים שלהם
ולהלחם. אבל גם הם מתו. נשארתי לבד, הבנתי. "כנראה שאני היחיד
פה שיש לו איזשהו חוש אחריות לחיים!!!", צרחתי. אף אחד לא ענה
לי. טוב. עכשיו כולם מתים. רק אני חי. אני לבד מכל העולם. זה
די הופך אותי למלך העולם, לא? העולם פתאום נראה כל כך הרבה
יותר קטן וחסר משמעות, כשהוא פועל רק בשביל בנאדם אחד. ועוד
אני, כולה. הוא גם קצת משעמם, העולם הזה. ודבילי. איזה עולם
מטומטם. אפילו לא אכפת לו שאין בו אנשים יותר. הנה, הוא נשאר
לבד. יופי, תעשה פרצוף חכם ומבין, אין בעיה. אבל ת'כלס יצאת
אפס, רק שאתה בחיים לא תודה בזה. צחוק הגורל, אני אומר, ממש
צחוק הגורל. כנגד מי תשתמש עכשיו בכל האירוניה והרשעות שלך,
אה, עולם אכזר?! זהו, כולם עזבו אותך. נשארת לבד. תתפוצץ,
מצידי. אני את שלי עשיתי. להתראות. וכך, בכוחה של מחשבה,
ויתרתי על כל חוש של אחריות. שיתפוצץ העולם.