"אם היה עוד אחד כמוך, בדיוק כמוך, נראה לך שהייתם חברים?" היא
שאלה אותי באותו היום כשישבנו בפארק ודיברנו. זה היה מוזר לדבר
איתה שוב, אבל זה לא משנה כרגע. "כן", ביטלתי את השאלה במהירות
והמשכתי בשיחה. השאלה הזו הדהדה בראשי כל אותו היום.

התקלחתי. אני תמיד חושב את המחשבות העמוקות והרציניות ביותר
במקלחת. אני נותן למים החמים להרטיב את גופי ופשוט חושב. באותו
הערב חשבתי על השאלה שלה. לא ידעתי לענות לעצמי, עוד שאלה שאני
משאיר פתוחה. מצד אחד אדם מתנהג בצורה מסוימת כי הוא חושב שככה
זה טוב להתנהג וככה הוא יאהב את עצמו. מצד שני זה אני, אני לא
אוהב את עצמי.

החלטתי לדחות את פתרון השאלה למקלחת אחרת, לקחתי את המגבת
הירוקה בידי וכרכתי אותה סביב מותני. יצאתי מן המקלחון לעבר
המראה שמעל השידה. הסתכלתי בפרצוף שלי. הוא השתנה כל כך בחצי
שנה האחרונה. החיוך שכולם דברו עליו נעלם. עכשיו יש רק עיניים
כחולות, חלולות, חסרות הבעה כאילו הנפש נשאבה מגופי. פנים
נוקשות, עצובות. חשבתי מתי בפעם האחרונה צחקתי באמת, אבל גם זה
לקח יותר מידי זמן.

זמן. המילה הקטנה הזו, סך הכל שלוש אותיות, מכתיבה את חייהם של
רוב תושבי העולם. אנחנו במרוץ נגד הזמן. לא רוצים להזדקן,
רוצים להספיק עוד. תמיד עוד ועוד. רק בחצי שנה האחרונה התחלתי
לענוד שעון. כיום אני לא יכול לחיות בלעדיו. אני מרגיש אבוד,
חסר אונים, מבזבז. יש לנו בבנק הזמן 86,400 שניות כל יום. הן
מופקדות בבנק מידי יום ביומו. מהיתרה לא עוברת ליום הבא.
הידיעה ששניה שעוברת לא תשוב עוד מלחיצה אותי.

פתאום הושטה אליי יד מתוך המראה. הושטה, וחזרה במהירות פנימה.
זזתי אחורה בבהלה תוך שפשוף עיניים. שוב יצאה יד מהמראה והפעם
גם גוף. זה הייתי אני. לא בדיוק אני, אבל כמו אח תאום שלי. הוא
יצא מהמראה, קפץ מעל השידה ונעמד מולי. הושטתי יד ולא הרגשתי
דבר. שוב שפשפתי את עיניי בפליאה אבל הוא עדיין היה שם.

"מ... מי אתה?", שאלתי אותו, מנסה להסוות את הפחד ששכן בקולי.
"אני אתה, אני בדיוק כמוך. אני נראה כמוך, נשמע כמוך, חושב
כמוך... כן אני יודע שזה נשמע קצת מפחיד, אבל מתרגלים לזה לאט
לאט. אני שונה ממך בזה שרק אתה יכול לראות אותי ולשמוע אותי".

"מה אתה עושה כאן, אצלי במקלחת?!". "באתי להציל אותך. ממי?
מעצמך כמובן". לא אהבתי אותו כבר על ההתחלה. הוא היה יהיר
ושחצן. משהו בו גרם לי לאי נוחות. "תעזוב אותי. אני לא צריך
עזרה מאף אחד! גם לא מעצמי!".

הוא נשאר לעמוד שם. כנראה שלא הייתה לי יותר מידי בררה. חוץ
מזה, בטח סתם הזיתי. שעורי פיזיקה ודיבורים על מראות עשו לי
קצת רע. החלפתי את המגבת בבוקסר ויצאתי מהמקלחת לחדרי. הוא עקב
אחרי. כל צעד שצעדתי, צעד גם הוא.

נשכבתי על מיטתי ולקחתי את הספר של ג'ון גרישם והתחלתי לקרוא.
הוא ישב על הכיסא בצד המיטה והתבונן בי בהתנשאות. לאחר חמישה
משפטים החלטתי לוותר על הקריאה. לא יכולתי להתרכז כשהוא מביט
בי. "מה אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו. "לדבר". האמת היא שהרעיון
לא נשמע לי רע כל כך. כבר חודשים שאין לי עם מי לדבר ולדבר עם
עצמי יכול להיות רעיון בכלל לא רע.

הוא טיפס על המיטה, נשכב לידי והתחיל לדבר. הוא דיבר על כל
נושא בין החברה לשעבר שלי (שלנו) ואיך היא מנשקת ועד ההרגשה של
הנחיתות בבית. הוא דיבר על כל נושא בין הפרפקציוניזם לבין
החברים שעזבו. על כל נושא מנטיות מניות ועד המורה לחשבון בכיתה
ג.

לאחר שיחות אל תוך הלילה ושתי חבילות במבה נפרדנו. הוא חזר
לאמבטיה ואני עצמתי עיניים. לא נרדמתי עד ארבע לפנות בוקר. בכל
זאת, לא כל יום יוצא לי אדם מהמראה. למחרת הרגשתי צורך להתקלח
בבוקר.

מידי יום נפגשנו ובערב שוחחנו כמה שעות על מיטתי. ככל שדיברנו
כך התבהר לי שאני לא סובל אותו, אותי. הבנתי שהחברים שעזבו,
החברה שעזבה והבדידות כולם תוצר של המעשים שלי. הבנתי שאני
צריך לשנות את עצמי, ומהר.

למחרת הוא נעלם. אני השתנתי לאט לאט. נהייתי יותר מופנם, שקול
ופחות ביקורתי. כבר כמה אנשים החלו לשים לב אליי שוב.

לילה אחד, לאחר שהתקלחתי, יצא בן אדם מן המראה במקלחת. זה לא
היה הוא, זה הייתי אני, אני החדש. הפעם שמחתי לראות אותו.
רציתי לדעת אם חל שינוי בי. למרות שמידי פעם פורץ היצור הזה
שנקרא אני הישן, רוב הזמן האיש במראה בסדר גמור.

מאז אנחנו נפגשים כל לילה לשיחה. אני מתחיל לאהוב אותו.