שבועיים לאחר הפיגוע  הגדול בתל-אביב כונסו כל חיילי הבסיס
לשק"ם המרכזי, כולל אנשי המפקדה והסטי"ל. אהרון, שאח שלו
רב-סרן בקריה, אמר שהולך להיות בלגאן רציני . בתוך הרעש
והלחישות עלה לבמה אלוף-משנה סמבירא, תוך שהוא מסמן באצבע
הארוכה שלו לאיש קירח ומבוגר שעמד בפינה.
     "תרשו לי להציג את קפטן סטובינג. כבוד לנו לארח אותו".
המקומט עלה לבמה, מחייך כמו ילד ששכח את המילים בהצגת חנוכה.
     "שיללום", אמר, ולמרות ההיגוי של דודה אמריקאית נדרש לי
זמן לזהות שזהו באמת הקפטן  מ'ספינת האהבה', חי וקיים עם פנים
של אבטיח, וגבות עם חיים משלהן הנעות מעלה ומטה במהירות שיא.  

     הקפטן דיבר אנגלית וסמבירא תירגם: "בעקבות הבעיות בישראל
החליט צוות הספינה לעגון בנמל חיפה כדי לארגן מסע של שלום
בינינו לשכנינו. כך אף יחדשו לרגע נוסף את תהילת העבר, ואולי
אפילו יצלמו פרק לטלוויזיה."
      "לבוא עם חיוך לבוא עם חיוך". אפילו סמבירא אמר. אבל
צבא זה צבא ואוי למי שיאחר להגיע לשער הדרומי של נמל חיפה ב-
6.00. ובאמת כולם הגיעו, אנחנו והערבים, וחיכינו בשקט,  ללא
יוצא מן הכלל, אבל הפלגת הספינה  עוכבה,  מכיוון שגופר, הכלכל
הראשי, הופיע רק בעשר משום ש'התאהב בפלאפל הישראלי' ואכל עד
לכאב בטן.
      "תנקה את הלבן הזה מהשפתיים" נזף בו הקפטן, וגימפל
המשוגע תיקן  אותו: "דיס איז  טחינה" .
     בערב  אירגנו לנו 'גיבושון מזרחי באולם המרכזי'. ג'ולי
ניסתה לערבב בינינו לבין קבוצה של דייגים מעזה. הבעיה הייתה
שאף אחד מאיתנו לא רצה לשבת עם המזוקנים. כמה מהם אפילו לבשו
את השמלות שלהם , של הקיצוניים יעני בלאדי. גימפל צחק עליהם,
והם כמעט הרגו אותו במבטים שלהם.
    היה בלגאן.  זה בטוח. אבי הטבח, שאחיו נפצע קשה בלבנון,
התחיל פתאום לצעוק:   "ראבאק, לא יושב עם רוצחים. תביאו כלא
.תביאו מעצר. לא יושב עם רוצחים". ולא עזר כלום,  עד שדוק לקח
אותו לשיחה.  
    "כל הקהל מתבקש להצטופף למרכז. ככה תוכלו להביט יותר טוב
בתחתונים של הרקדניות", קראה  ג'ולי ברמקול, אבל  אף אחד לא
צחק ולמוסלמים זה בכלל אסור לגמרי.
      ככה ישבנו יחד בפקודה, שותקים ומביטים כל רגע בשעון.
      ביום השלישי כבר התחיל לשעמם. טיילתי בסיפון 'סופר
גלים', מרחף  לי, ובאמת הבטתי בגלים. ככה נתקלתי בויקי. נפלו
לה ניירות מהידיים ושנינו רדפנו אחריהם. פתאום אני מושיט לה דף
ונתקל בכף היד שלה, וכפה  חמה והיא משאירה קצת את כפה בכפי
ועוזבת ומשפילה את מבטה.
     "את ויקי, נכון? ...הילדה הקטנה"
      "כבר לא קטנה. אולי אפילו גדולה מדי". תיארתי לעצמי
שהיא מתכוונת לטיפונת משקל עודף שלה. היו בטיול שלנו עוד הרבה
בחורות שגם הן הגיעו להפלגה. ודווקא  יפות. 'קוזינות' שהשתזפו
כל היום בבריכה.  ויקי, הבת של הקפטן, אמנם לא הייתה הכי יפה,
אבל החיוך שלה גבר על כולן. בלי כלום.
    התחלנו לדבר. "איך זה לחיות במדינה שסועה במלחמות? ",
שאלה ויקי.
    לא ידעתי מה לענות, ובמקום זה  דיברנו על כל ההפלגות
ש'נסיכת האוקיינוס' עשתה עד היום. הזכרתי לה את הפרק בו אביה
נעצר על ידי משטרת 'מחחיקו', משום שלא הבינו שהוא בסך הכל רצה
לקנות תרופות - יענו דראג'ס -  ולא סמים. איזה בלגאן הלך שמה.
אני זוכר את זה כאילו ראיתי אתמול בטלוויזיה. ויקי צחקה כמו
ילדה. כמו אז. צחקה ולא היה אכפת לה שאני בסך הכל עובד רס"ר,
סתם מנכש עשבים ליד האנדרטה. זה פרופיל גב. גם לי זה לא שינה
בכלל שאני במצב שלי  ואילו היא ויקי, בתו של הקפטן.
      ביום הרביעי, בעודנו מטיילים על הסיפון לאור השקיעה,
כמעט נשקתי לה, אבל אז ניגש לעברנו אחד מהדייגים העזתיים, בחור
בשם סמיר. ויקי חייכה אליו, כמו שהיא תמיד נחמדה אל כולם. הוא
הביט בנו ככה עם עיניים אלכסוניות, ונדמה לי שאפילו גימגם משהו
על 'יהוד  יהוד'. ניגשתי אליו ופרצה קטטה. בלגאן רציני. ויקי
אפילו נפלה למים. קפצתי אחריה ואחר כך קפץ סמיר וכולם אחריו.
עד שסירת ההצלה העלתה אותנו רטובים.
     אחרי שהתייבשנו, דוק לקח אותי את ויקי ואת סמיר לאייזק,
המוזג בבר. סמיר אמר שאסור לו יין וביקש חלב. אייזק צחק, ואני
הסברתי שאצל המוסלמים אסור יין. סמיר צחק לו, ולפתע אני שם לב
שאני נותן לו כאפה, ככה בכיף , ודוק שפך את היין ומילא לו חלב
בכוס. ככה התחלנו בלגן כזה טוב עם  הערבים. גופר אירגן משחק
כדורגל. הוא גם היה השופט, והיה לו כובע שנפל כל רגע
מהראש-אבטיח  שלו.
        בערב הקפטן הזמין אותי ואת סמיר לשולחן שלו. ישבנו
לנו ככה כמו סחבקים והקפטן הביט בי, והגבות שלו היו בתנוחה של'
מה מתבשל?' האם הרגיש שיש משהו ביני לבין ויקי? נדמה לי שגם
ג'ולי הגניבה מבט לויקי ולעברי. ודוק עשה לעברי תנועה עם
האצבע, יענו, נו נו נו. כולנו ריכלנו על כך שמרגלית, הפקידה של
הרס"ר, החזיקה ידיים עם איברהים, שאחיו הוא  חמאסניק מבוקש.
    בצהריי יום חמישי עגנו בנמל פיראוס . אירגנו לנו מסיבת
ריקודים יווניים, והקפטן הכריח את אלוף-משנה סמבירא ל"רקוד
בפקודה". גופר ואייזק זרקו צלחות זה על זה, ודוק ניסה להתחיל
עם הפקידה של הלשכה . בארוחת הערב הייתה רומנטיקה : מרגלית
והחבר החדש שלה, איברהים, שעובד בפת"ח בתור שומר-ראש, עלו
פתאום לבמה והמוזיקה הפסיקה. בקול מרוגש הודיע איברהים שהוא
מתחתן עם מרגלית. ביטון הרס"ר יהיה השושבין.
    "מוסלמי ויהודיה. הכל ניגף בפני האהבה", הכריז סטובינג
וכמעט בכה.
      בחצות  יצאתי לטייל עם ויקי על הסיפון.  צעדנו בשתיקה
וניסינו לדבר על שטויות.  מזג האוויר, שטויות . הייתה תחושה
מוזרה באוויר ובלעתי את רוקי שוב ושוב. לבסוף עצרתי מתוך ידיעה
שזו ההזדמנות האחרונה.
    "אני אוהב אותך".
    ויקי הרימה עיניים, כיווצה שפתיים, וידעתי שהצער יעטוף
אותי הלילה. בעצם ידעתי את זה מלכתחילה.  היא אמרה שחייה הם על
הספינה ואילו אני לא יכול להיפרד מהארץ. גם אמרה  שתמיד תזכור
בליבה את השבוע שלנו ביחד. התחבקנו. ומי יודע, אולי פעם זה
יתממש.
    חזרנו לאולם, שם אביה נאם בפני כולם.
   "כולכם תהיו נושאי דגל השלום לקיום משותף בארץ שידעה סבל
רב.  זרעי האהבה שתיקחו מהפלגה זו...מי ייתן והם ינבטו בקרב
שני העמים ויהפכו את חרבות הצבא לאתים, ותחיו זה עם זה במסע
משותף אל העתיד."
    כמה פקידות בכו, ונדמה לי שהבחנתי בדייגים עזתיים מזוקנים
מנגבים דמעה. כולם החליפו כתובות. בבוקר שלמחרת עגנה הספינה
בנמל חיפה, וויקי ליוותה אותי עד למדרגות הסיפון. היא אמרה לי
שלום מצחיק, במבטא אמריקאי של דודות, והיד שלה הייתה רכה וחמה.
הרגשתי שקשה לה לעזוב לי את היד. ממש ממש בלגאן. נפרדנו בנשיקה
שאת טעמה אני נוצר בלבי עד היום.