פעם היה איש קטן, שבצורה לא מפתיעה חי לו את חייו. יום אחד קרה
משהו לאיש והוא נהיה מאושר. כך משתנה סיפורינו ונוכל לומר, פעם
היה איש קטן אשר היה מאושר.
היה קם האיש כל בוקר אל תוך אושר נפלא, היה מאושר לאורך כל
היום וכשהלך לישון, ישן שינה שלווה ומאושרת. גם לעיתים, כאשר
היה האיש מעט עצוב יותר מהרגיל, או עצבני, עדיין חש בליבו את
אותו אושר, שוכן במנוחה, כדייר קבע בליבו שיסרב להתפנות גם אם
ינסה ועד הבית לאלצהו. חי לו האיש באושר.
יום אחד קרה משהו לאיש, וכאשר התעורר לא היה מאושר. פשוט כך.
חיפש האיש את האושר המוכר בליבו, היטה עצמו מעט שמאלה, מעט
ימינה, כאילו ניסה לטלטל את האושר בתוכו פנימה ולחזור ולהיות
בטוח בקיומו, אך לשווא. לא חש דבר. יומו של האיש עבר לו לאיטו
והאיש לא היה מאושר. גם בלילה לא ישן האיש שינה מאושרת, וכך
חזר הדבר גם בימים ובלילות הבאים.
שקע האיש בעצב נוראי על שידע אושר מהו וכעת איננו עוד, ולא ידע
להיכן נעלם. החליט האיש לחפשו. בתחילה יצא האיש לרחובות. הציץ
מאחורי עצים, הרים אבנים שנראו גדולות מספיק להסתיר אושר, נדחף
אל בין זוגות מאוהבים בתקווה למצוא את אושרו שם ביניהם או אולי
מאחורי הספסל עליו ישבו להם לעת ערביים אך לשווא. האושר לא
נמצא לו. חשב האיש כי אולי הספיק אושרו להרחיק לכת יותר מאשר
אל הרחוב והחליט ללכת ולחפשו רחוק יותר. נסע האיש למקומות
רחוקים ויפים בעולם. עבר בין הרים ירוקים ורעננים, מלאים
בצמחיה ובפרחים מרהיבים אך לא מצא את אושרו שם. היה מריח כל
פרח, תוהה אם ייתכן כי אושרו בדמות ריח נהדר מסתתר, אך לשווא.
אותו מקום מוכר בליבו עדיין הרגיש ריק. עדיין היה קל משקיווה
האיש שיישא. בטיוליו ראה אנשים שונים. חלקם נראו לו מאושרים
וחלקם נראו לא מאושרים, כמוהו, חולקים את גורלו. חשב האיש
לעצמו, האם גם להם אבד האושר, האם גם מהם ברח לפתע. כאשר נתקל
היה באנשים שנראו לו מאושרים היה מסתכל בהם בחשד, בעיינים
מצומצמות מקנאה מעורבת בהאשמה מטופשת , 'אנשים אלה גנבו לי את
אושרי, אליהם הוא עבר וכעת בליבם הוא מתגורר'. בלילות חסרי
אושר היה מתכנן כיצד יפתה את אושרו לשוב אליו. בימים היה נמצא
עם אנשים אלו, מתקרב אליהם ככל שרק יכול היה, מנסה להתערבב
בהם, לנשום אותם, להתקרב כמה שיותר אל האושר הטמון בהם, שאולי,
רק אולי היה אושרו שלו. אך גם בסחרחרה טוטלית, בערבוב פיזי
כמעט מוחלט, בתעתוע של נשמה וגוף עירום, בריקוד מטורף של נסיון
נואש לשאוב מהאחרים את מה שחשב ששייך לו עצמו, לא הצליח האיש
להתקרב לאושרו ולו במעט. בריקוד אחד, מטורף כזה, לחש לו איש
מאושר אחד ' לך אל מקום יפה כל כך, יפה כל כך שאי אפשר לנשום,
יפה כמו האושר, מקום כל כך מרהיב, כל כך נהדר ומושלם, שבו
תחשוב שמצאת את אושרך וכמעט ותוכל לשכנע עצמך שאכן כך, שמרגיש
אתה מאושר. שם תפגוש אישה חכמה. אישה מדהימה. כה מדהימה עד כי
למדה למצוא את אושרה כאשר היה נאבד לה, אך לפי מה שמספרים
ההרים כבר אינה מאבדת אותו ולא יברח לה עוד לעולם'.
הלך האיש הקטן לחפש את המקום. ראה מקומות רבים ויפים, אך לא
יפים עד כדי תחושת אושר מדומה, כפי שהבטיח אותו איש מאושר.
חיפש האיש וחיפש עד אשר הגיע למקום, אשר בו ברגע בו הביט בו
נעתקה לשבריר שנייה נשימתו ונפעם כולו, עיניו נפקחו לרווחה
ובהן מבע פליאה ואושר. כמעט אושר. שמחה, השתאות ילד נטול
דאגות, הערכה אין קץ, תחושת מעוף, רוגע זמני, הרגיש כאילו כי
קרוב האושר, כמו דגדגו אותו ועוד רגע יפרוץ בצחוק אך לאו. לא
חש אושר. טיפס האיש על ההרים אשר נפרשו לפניו, ככל שטיפס יותר
וההר נעשה תלול יותר כך שטיפוסו מהיר ובהול יותר, משתוקק יותר
להגיע לפיסגה, אל אותה אישה מדהימה אותה כל כך רצה לשאול כיצד
מצאה את אושרה שאבד, וכיצד אינו בורח ממנה עוד.
כאשר הגיע לפיסגת ההר, הבחין בן רגע באישה המדהימה היושבת
עליה. שרויה באושרה. האישה היתה זקנה מאד, פניה חרושות קמטים
ועליהם הבעה אותה לא ראה מעולם במשך כל ימי חייו. פניה היו
מאושרות כל כך, חסרות דאגות, עיניה כה חכמות ונראה כי בידה
תשובה על כל שאלה שישאל. כאילו מסך חצץ בינה ובין כל אשר סביבה
אך עם זאת היתה כאחד עם המקום בו היתה. 'כיצד ייתכנו שני
הדברים גם יחד' תהה האיש הלא מאושר לעצמו בפליאה ונותר ללא
תשובה אך עם אותה תחושה מוזרה עצמה שנכון הדבר. ניגש אליה מיד
ובתחינה ביקש שתסביר, שתעזור, שתגלה לו את סוד אושר. איבדתי את
אושרי, אמר לה. אושר היה בליבי ואבד. חיפשתי ברחובות עירי,
חיפשתי בארצי, יצאתי למסע, חיפשתי בהרים, חיפשתיו באנשים
מאושרים אחרים אך לשווא. אינני מוצא אותו. הביטה בו האישה
וצחקה צחוק מלא, צחוק יודע דבר, צחוק מאושר. עיניה היו מנוסות
ויודעות סוד. 'זמן רב חיפשתי את אושרי אשר אבד בעבר' סיפרה,
'מסעות רבים מספור עברתי, מקומות כה רבים ראיתי ופגשתי אנשים
לרוב, אך לא מצאתי את אושרי. יום אחד בעוד אני מביטה אל הנהר
בפניי העצובות הבחנתי בכדור סגלגל בוהק באזני השמאלית. ניסיתי
לטלטל ראשי כדי שהכדור יפול אך הוא היה איתן במקומו. היטיתי
ראשי לשמאל, שטפתי אוזני במיים אך לשווא. היה זה אושרי,
שהתגלגל לו מליבי אל אוזני וסרב לשוב. ניסיתי למושכו בכוח אך
אי אפשר היה. אושרי היה נחוש להישאר אז באוזן ונראה היה שאין
בידי לעשות דבר, אך אין הדבר נכון ידידי'. האיש הלא מאושר הביט
באישה המאושרת בשאלה והמתין שתמשיך. 'יום אחד קרה דבר והאושר
שלי התגלגל בחזרה היישר אל ליבי ושוב הייתי מאושרת'. 'מה הדבר
אשר קרה?' שאל האיש הלא מאושר בשקיקה אמיתית, אך האישה המאושרת
רק חייכה והמשיכה בסיפורה. 'למשך תקופה ארוכה שכן אושרי לבטח
בליבי ושוב הייתי מאושרת. עד שיום אחד, קרה מקרה ואושרי התגלגל
לו שוב מליבי והשתכן למרות רוחי בין אצבעות רגלי. שוב ניסיתי
למושכו, לעוקרו משם אך לשווא. הייתי אומללה עד אשר, לאחר דבר,
שב האושר לליבי ושוב הייתי מאושרת'. ' אך מה זה קרה לך?, אנא
גלי לי' התחנן האיש, עייניו מלאות יסורים וציפייה, נוצצות
מתקווה. ' אך בדיוק כשאמרת, לי קרה, וכי מה זה לך?' צחקה
הזקנה. האיש האומלל היה עתה עוד יותר אומלל ומבולבל מאד ' והאם
ברח לך שוב מאז? האם התגלגל אל ציפורנייך או אל בטנך וסרב
לחזור?' הזקנה חייכה בסיפוק 'התגלגל, התגלגל. אך לעיתים כה
רחוקות התגלגל הוא, וכיום כמעט ואינו מתגלגל  עוד. ואם יתגלגל,
אשיבו. אמנם אני זקנה  ופניי חרושות קמטים, אך בגופי אני שולטת
ביד רמה. אני מכירה כבר את כל מבוכיו, המסלוליים המסתוריים אשר
בו פנימה, הדרכים שבו, ואף מעברים סודיים וכמוסים. כבר יודעת
אני כיצד לדחוף את כדורי הסגול היקר בכל דרך בגופי, בכל זוית,
בכל עיקול, ואף אם קשה לו הדרך, צרה מדי, אם נראה שגופי לא
יעמוד בגמישות הנכונה לשם החזרת כדור אושרי אל ליבי איני נכנעת
לו, ומוצאת בי, בתוכי את הדרך לגלגלו חזרה אל ליבי' וכאן
הרצינה לפתע הזקנה לגמרי והביטה לאיש היישר אל תוך עיניו 'שכן
אין דבר חשוב יותר מכך שהכדור הסגול הבוהק שלי, ישכון בליבי',
אמרה ובחיוך מאושר הרימה ידה אל ליבה ונראה כמעט כאילו ליטפה
את הכדור עם ידה.
'אך היכן כדורי שלי? והאם גם לי כדור יש? וכיצד אחזיר אותו
לליבי, איני יודע להיכן התגלגל, איני יודע לגלגלו חזרה, עזרי
לי, הסבירי לי כיצד' קרא האיש, תחינה בקולו.
'וכי כיצד אדע?' ענתה הזקנה בהפתעה ובפליאה ' גופך שלך הוא.
למד אותו'. במילים אלו חייכה אליו חיוך אחרון, מאושר ופניה כה
רגועות היו, כה שלוות. הסתובבה והלכה לה, התרחקה עוד ועוד עד
שלא ראה אותה יותר בין ההרים ונשאר עומד לבדו. עומד וחושב.
עומד ומבין. עומד ותוהה על כדור סגול בוהק, או משולש ורדרד או
צורה מוזרה אחרת מפוספסת בכחול ואדום הנמצאת מתחת לעפעפו, על
קרקפת ראשו, או אולי יושבת בנינוחות מעושה בטבורו, ובעודו מפזם
מנגינה נעימה, החל לרדת במורדות ההרים, הולך ומפזם, הולך ולומד
את גופו שכן שלו הוא, ומי יכוון אותו טוב יותר מאשר הוא עצמו.