שם, בכבודו ובעצמו, עמד ביאליק. אותו ביאליק שכתב את "קן
לציפור", שהוכרז כמשורר הלאומי! לא חיקוי כמו הרחוב או איתן
השכן- "הביאליק" ב"ה" הידיעה עמד מאחורי בתור של קופת חולים,
לבוש טי שירט כחולה ומכנסי חקי ומגרד בפדחתו כמתוך הרגל של
שיעמום.
זה בלתי נתפס בכלל! חיים נחמן ביאליק! אותו אדם שעל שיריו
גדלתי וכמוני גם מיליון אחרים. אותם שירים שהגננת טחנה לנו
לראש יום-יום במשך כל הילדות. אותם שירים שמדי פעם היית מזמזם
אותם לעצמך ככה סתם, אקט שתמיד גרר אחריו חיוך של געגוע.
ה-שירים, ה-ביאליק! והוא כאן מאחורי שורק לעצמו חלושות את
המנגינה של "נדנדה".
הוא הבחין בי וחיוך חם ואבהי נסוך על פניו.
ליבי פרפר בהתרגשות אין קץ... "ביאליק?" שאלתי בקול רועד.
"לא" הוא ענה בסתמיות...
"אהה... סליחה" השבתי ושקעתי לעגמומיות.
"יש לך סיגריה?" הוא שאל.
"מה? אתה לא מתבייש?" התרעמתי "זה קופת חולים פה!"
הוא השפיל מבטו לרצפה במבוכה ואחר זמן מה המשיך בשריקתו
המהוססת. גם כן מטומטם הביאליק הזה... |