ביום שבו מתתי נדבק לי מסטיק בזוקה לתחת.
ישבתי על ספסל ציבורי במגרש השעשועים "גן יצחק", לאחר שהחלטתי
שמשהו גדול הולך לקרות היום. מכיוון שכך החלטתי, כמובן שלא
יכולתי ללכת לבי"ס, אז החלטתי לחכות לדבר הזה על הספסל, במקום.
חיכיתי שעה, ואז שעתיים, ואז שלוש. הדבר הכי גדול שקרה היה
שעובד הזבל אמר לי "בוקר טוב חמודה'לה, אין ביתספר היום"?
אז שיעמם לי נורא, וכבר קמתי ללכת, ואז הרגשתי אותו: ורוד
ומתקתק הוא קשר אותי המסטיק בין האוברול ג'ינס שלי לבין הספסל
הירוק מתקלף שכתוב עליו "מיכל + אולגה = חברות לנצח".
נורא התעצבנתי, מסטיק בזוקה מרוח לי על האוברול ג'ינס החדש מ"
המשביר מחסני אופנה". הקיצר, הלכתי לשיחים שמאחורי הנדנדה
והתחלתי לקלף אותו  מהתחת עם מקל עץ קטן. התרגזתי נורא, כי זה
לא ירד, ובסוף המקל נשבר. חצי נשאר אצלי ביד וחצי נתקע בתוך
המסטיק. קיללתי נורא. אמא שמנה אחת מהספסל ליד עם תינוק מכוער
וצורח הסתכלה עלי כאילו שאני מופרעת. אבל לא היה לי איכפת, אז
המשכתי לקלל. אמרתי: " כוס על האמא של הבזוקה הזונה הזאת, שאני
אמות"!!!
אני לא מבינה בדיוק מה קרה אחר-כך. היה מין אור חזק כזה, ואז
הגן התרוקן מאנשים והיינו רק אני והוא. לא האמנתי למראה עיני,
אבל זה היה בזוקה ג'ו (עם תוספת קרניים). אמרתי: "בזוקה ג'ו!
אני לא מאמינה! בזוקה ג'ו! האליל שלי". ואז בזוקה ג'ו אמר:" את
עוד שנייה לא תהיי כל-כך שמחה שאני פה, כי אני מלאך המוות.
באתי לקחת אותך לגיהנום אחרי שקיללת את הבזוקה שלי, וחוץ מזה
אמרת 'שאני אמות' אז הנה אני כאן". ואני אמרתי:" אוי בזוקה
ג'ו, אני אלך אחריך לכל מקום, אפילו לגיהנום! ולא אכפת לי
למות, במילא לחיות זה לא כזה משהו".
בזוקה ג'ו נורא התפלא ואמר "וואלה?! את הראשונה שלא מזבלת לי
את השכל עם 'רק עוד יום אחד' ו 'בבקשה לא' ו'רחם עלי, תן לי
לחיות, יש לי בעל חולה ומובטל'. טוב, סבבה, פחות בעיות איתך.
מוכנה ללכת"?
אבל עוד לא הייתי מוכנה. אז ביקשתי להישאר עוד כמה דקות בגן.
בזוקה ג'ו הסכים. הוא נתן לי סיגריה, והתחלנו לדבר. סיפרתי לו
על אוסף הבדיחות שלו שאספתי כשהייתי קטנה, ואפילו העזתי להעיר
שבסידרה האחרונה של הבדיחות, ההומור קצת התדרדר.
וסיפרתי לו שלדעתי בי"ס תיכון זה כאב ראש, וסיפרתי על שלי
הזונה שגנבה לי את החבר הראשון שלי, ובזוקה ג'ו אמר" אל תדאגי,
אני כבר אדאג לשניהם", ונורא שמחתי, כי הם עדיין ביחד, מאוהבים
וקיטשיים להחריד ואני כבר מתה שיקרה להם משהו רע.
ואז הוא סיפר לי שהוא עוזר של השטן, שלוקח מהעולם מהעולם הזה
רק את האנשים שהבזוקה הרסה להם את החיים בדרך זו או אחרת.
שאלתי למה אני הולכת דוקא לגיהנום, ואז הוא אמר לי שפשוט לא
נשאר יותר מקום בגן עדן כי הגיעו לשם לאחרונה מלא נשמות טובות
כמו הסבתא-רבא שלי והמלך חוסיין, והילד החמוד בן ה-12 שתמיד
אמר בפרסומות " בואו תעזרו לי לנצח את הסרטן" אבל בסוף הסרטן
ניצח אותו, אבל לא נורא כי הוא מת בכבוד ועשו לו טקס  זיכרון
בבי"ס שלו. ואז בזוקה ג'ו אמר שגיהנום הוא לא נורא כמו
שמספרים, רק קצת חם שם.
ואני אמרתי שאני דוקא מתה על חמסינים, והוא אמר יופי, כי אני
אסתדר שם מצוין. אמרתי סבבה.
ובזוקה ג'ו סיפר שהוא אוהב לפעמים לבוא לארץ ולהתנהג כאילו
הוא לא מלאך המוות ולא כלום. איש רגיל. אבל בעצם הוא לא איש
רגיל, הוא סלבריטי של ממש. והוא אפילו בנה לעצמו פה חיים, והוא
סוגר בקרוב עם המפיק של הכבלים על תכנית שהוא יגיש בערוץ
הילדים, וחוץ מזה הוא והחבר שלו צביקה מוציאים עכשיו מופע
סטנד-אפ "בזוקה- המיטב" (הם כבר הספיקו להופיע באולם האזורי
בקיבוץ אפיקים וההצלחה היתה משהו משהו).
בזוקה ג'ו המשיך לדבר ולספר, אבל אני הפסקתי להקשיב, כי התחילו
להיות לי מחשבות.
כל מיני מחשבות על דברים שלא הספקתי. למשל, למשל להיפרד
מהחבר'ה בשכונה, ולהגיד לאמא שאני דוקא כן אוהבת אותה (למרות
שאני לא מראה את זה בחיבוקים), וגם להגיד תודה לויצמן הנהג
שתמיד העלה אותי לאוטובוס בלי כרטיסיה.
ואז התחלתי לחשוב שאולי אני דוקא לא רוצה ללכת לגיהנום, עם או
בלי בזוקה ג'ו.
בכל אופן, הוא מצידו כבר כיבה את הסיגריה והתכונן שנלך.
ואז אמרתי לו: " בזוקה ג'ו, אתה יודע, כבר אין לי ממש חשק ללכת
איתך, אמא שלי תהיה ממש עצובה. וחוץ מזה, אם אני אמות, יעשו לי
טקס זיכרון מגעיל בבית-ספר ואני לא רוצה."
בזוקה ג'ו חשב קצת ואמר:" את יודעת, עוד לא היתה לי אחת כמוך.
את ממש לקוחה ספיישל.
לוקחת דברים ברוח טובה, לא עושה עניין. בסדר. אם כבר לא בא לך
לבוא , את לא חייבת".
"תודה כל-כך" , אמרתי לו, "אני לא אשכח את זה".
"היה נעים לדבר איתך מותק" הוא אמר. ואז, ממש לפני שנעלם,
אמרתי לו :" בזוקה ג'ו, זה היה ממש כיף להכיר אותך. ידעתי
שמשהו גדול יקרה היום". ואז הוא חייך ונעלם.
ישבתי עוד כמה דקות על הספסל, וחשבתי שכנראה לא כל-כך רע לי
לחיות בעולם הזה, למרות שהוא מלא בחרא. כי אם היה לי ממש רע,
אז לא הייתי מסרבת ללכת.
החלטתי שאולי בכל-זאת כדאי לי לקפוץ לבית-ספר, אני עוד אספיק
לשיעור מעבדה בביולוגיה.
אז התחלתי ללכת (ובכלל לא היה לי אכפת שיש לי על התחת מסטיק עם
מקל תקוע בפנים).
תחנת האוטובוס חיכתה לי מעבר לכביש. השעה היתה עשר בבוקר,
ויצמן היה אמור להגיע כל רגע עם קו 37. חשבתי איך תמיד אני
מתיישבת מאחוריו, כי הוא מחבב אותי וזה נותן לו הרגשה טובה,
למרות שאני אוהבת לשבת מאחורה.
התחלתי לחצות את הכביש. הסתכלתי מסביב וחשבתי עד כמה שהשכונה
הזאת שלי, אני מכירה פה כל כלב. וטוב לי, כל-כך. ואיזה כיף
שבזוקה ג'ו לא לקח אותי, ואיזה כיף שתיכף ויצמן יבוא, ואולי
אני אגיד לו עכשיו תודה. לא, אני בטוח יגיד את זה. והוא יתפלא,
ויגיד:" הו, תראו תראו, החמודה'לה שלנו יודעת נימוסים"!!
וכשאני אחזור הביתה אני אחבק את אמא. או שאני אגיד לה. אחד
מהם. אבל לא שניהם ביחד, שאני לא אצא מתחנפת.
שמש חזקה היום, כמו שאני אוהבת. בטח יצאו לי היום עוד נמשים.
אבל לא משנה. יופי-טופי-מצוין.
ואז דרסה אותי סובארו לגאסי.