כשיבול הבדידות
הצמיח גלות של תחושות
והימים החלו להתקלקל
ראיתי את שלדיי מרקדים.
עצמות ידיהם תופפו עצמם לגעת
בצלילים חלולים חלולים.
רוחי, החנוקה בגעגוע
צייתה להכרח המשיכה לנשוף.
נזכרת בהבטחות שאין בכוחה לקיים,
נאחזת בקרעי האדמה מבפנים
נאבקת במפיסטו שלא יחבקה,
ועל ערמות עצמותיה
דרך עוקפת אליך בונה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.