|
כשיבול הבדידות
הצמיח גלות של תחושות
והימים החלו להתקלקל
ראיתי את שלדיי מרקדים.
עצמות ידיהם תופפו עצמם לגעת
בצלילים חלולים חלולים.
רוחי, החנוקה בגעגוע
צייתה להכרח המשיכה לנשוף.
נזכרת בהבטחות שאין בכוחה לקיים,
נאחזת בקרעי האדמה מבפנים
נאבקת במפיסטו שלא יחבקה,
ועל ערמות עצמותיה
דרך עוקפת אליך בונה. |
|
|
נניח, שהידיים
שלכם היו שתי
משגרי טילים
ענקיים, מי,
ואני שואל אותכם
ברצינות, היה
מתעסק איתכם?
הצבא כמובן, כי
כשיש לך בן אדם
עם 2 משגרי
טילים בתור
ידיים, אתה
משתיל כוונות
לייזר על
האוזניים שלו,
ושולח אותו
לעזה
אני, שצריך
להפסיק להמציא
נשקים |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.