הם נפגשו בטעות, דווקא כשלא היו אמורים. הכירו הכרות שיטחית
באינטרנט ומשם גלשו לשעות של שיחות בטלפון, נהנים מהחברה אחד
של השני. דווקא אי-הידיעה מי מסתתר מאחורי הקו הלהיבה אותה
להמשיך, על אף שציפתה מעצמה לחתוך, כפי שכבר עשתה בעבר. הוא
לעומתו היה אדיש. אדיש לחיים, אדיש לחייו, לחייה, לחברתה,
ובמיוחד אדיש לעולם. היא הרגישה שמסיכה היא זו שמכסה את פניו,
וכי מאחוריה מסתתר מי שקיוותה, מי שחיפשה. הפחד מהשינויים
שיכולים לקרות הובילו אותה להתרחק ולהסתתר מאחורי אישיות אחרת,
מישהי שלא הייתה באמת, מישהי שונה. כשהיה מדבר הייתה צוחקת,
מתעלמת מעוצמת דבריו הטעונים שעשו לה תחושות חזקות בבטן,
תחושות של החמצה. כששאל אותה שאלות ובאמת חיפש תשובות, הייתה
אומרת את מה שהיה נדמה לה שהוא רוצה לשמוע, מפחדת לחשוף עצמה
בפניו, לחשוף את מי שהיא באמת.
הם נפגשו בטעות, דווקא כשלא היו אמורים. באותו היום הייתה
צריכה לנסוע לספרייה בתל אביב כדי להשלים עבודה שהייתה צריכה
להגיש, והוא עבר ברחוב, מתהלך לו לאיטו, עסוק במחשבות על
אהובתו שלא לגמרי שלו. כשיצאה מהספרייה, לא שמה לב אליו ונתקעה
בו בחוזקה, ולפתע שניהם מצאו את עצמם שכובים על המדרכה, מביטים
אחד בשני. היא התעשתה ראשונה וקמה, התנצלה בפניו, לא מודעת למי
שמולה כעת, לא יודעת על הקירבה שקיימת. אספה את דבריה, מלמלה
שוב דבר התנצלות והחלה להתרחק. אך לא עברו עשר שניות והוא הגיע
אחריה בריצה, אוחז בידו את ארנקה, צועק לה: "סליחה, הארנק שלך,
הוא נפל. תעצרי רגע..." היא עצרה והסתובבה אליו, והוא כמעט
שנתקל בה שוב אבל בלם את עצמו לפניה. "אני מצטער על מקודם, זו
לא הייתה רק אשמתך. בכל מקרה, הארנק שלך נפל, אני מתאר לעצמי
שתצטרכי אותו". "תודה," היא ענתה, לקחה את הארנק בידיה ופנתה
ללכת, כשבושה גדולה משתלטת על לחייה בצורת סומק, ודופק הלב שלה
עולה מכך שנעצה עיניה בעיניו השחורות כלילה, כאילו מבשרות משהו
שכבר ידעה.
מאוחר יותר בערב הוא התקשר אליה לשאול לשלומה, ושם לב שהייתה
מהורהרת מהרגיל, לא איתו באמת. הוא שאל אותה אם הכל בסדר,
והיא, כמובן, ניסתה להתחמק בתשובות הרגילות שלה, מתרצת שהיא
עייפה וקצת לא מרוכזת בגלל זה. הפעם הוא החליט שלא לוותר לה,
הוא רצה לשמוע מה עובר עליה אחת ולתמיד, הוא רצה לפרוץ את
החומה שתמיד ישנה סביבה, עוטפת אותה מכל הבאים לפרוץ אותה.
מציק לה בשאלות מרחמות ובהפצרות אינסוף, הוא ניסה וניסה,
ולבסוף היא נשברה. "נתקלתי היום במישהו ברחוב, וכשהבטתי
בעיניו, הרגשתי איך אם רק אתן לו לחבק אותי עולמי ישתנה. אני
יודעת שזה נשמע טיפשי ולא אמיתי, אבל פשוט ידעתי שהוא יכול
להיות הרבה יותר מסתם איש שניתקלתי בו, פשוט ידעתי." נשימתו
נעתקה. הוא לא סיפר לה על אחת שנתקעה בו היום ברחוב וארנקה נפל
לה והוא רץ אחריה להחזיר לה אותו וכשהביט בעיניה ידע שהיא יותר
מסתם אחת שנתקעה בו ברחוב. הוא לא סיפר לה כמה רצה להמשיך לרוץ
אחריה, לדובב אותה, להכיר אותה, ובמיוחד לחבק אותה, כאילו יודע
שמשהו עובר עליה.
"שרון?" היא שאלה, מצטערת בכל ליבה על שסיפרה לו את מה שקרה
לה, בגלל שהרגישה שהוא לא איתה וששוב היא טעתה לגביו. "כן, אני
מצטער, פשוט סתם חשבתי... חשבתי מה זה בדיוק הדבר שאמרת שהרגשת
בעיניו?" היא נעצרה לחשוב, ושתיקתה הביכה את שניהם. לבסוף
החליטה להסביר לו, כאילו הרגישה שלו, יותר מכולם, מגיע הסבר
לתחושותיה. "אתה מבין שרון, הסתכלתי לתוך עיניו, והן שאבו אותי
במבטן. הרגשתי שזו לא הפעם הראשונה שאני מתבוננת בעיניים אלו.
הרגשתי שהעיניים האלו הן עיניים שתמיד היו לצידי, מסתכלות
עליי, דואגות לי. הרגשתי שהעיניים האלו יוצאות מחורן כי הן סוף
סוף פגשו בי. אני יודעת שזה דבר מתנשא מצידי להגיד, אבל הרגשתי
שהעיניים האלו רוצות אותי ושאני רוצה אותן באותה מידה אם לא
יותר. אבל אז הלכתי, פחדתי כל כך ממה שהרגשתי ופשוט ברחתי לו.
אולי בעצם טעיתי..."
"נטע, אולי ניפגש סוף סוף?" הוא זרק לטלפון. לרגע היא התבלבלה.
אחרי מחשבה שניה היא ענתה לו שאולי זה באמת הזמן, שאולי זה
כדאי לגמור עם זה ודי. הם קבעו להיפגש ביום למחרת, ותחושת
הבלבול שבה גרמה לה לנתק מהר את השיחה וללכת לעשות מקלחת חמה
וארוכה, לעכל את ההחלטה שהחליטה.

הם קבעו להיפגש בפאב קטן ואינטימי ששניהם הכירו, בשעה תשע
בערב. התחושה שהרגישה כלפי הפגישה הזאת הייתה מעורבת כל כך.
מצד אחד, היא הסתקרנה מאוד לפגוש אותו ורצתה להכיר את הבן אדם
שמאחורי הקו. מצד שני, היא פחדה להתאכזב. היא רצתה למצוא את
העיניים שראתה באותו יום ברחוב. קיוותה למצוא את אותה תחושה גם
בעיניו שלו. כל כך סמכה עליו שהוא יותר מאחרים, שהוא לא כמו
הקודמים שהיו לה ושפגעו בה כה רבות. בדימיונה ראתה אותם יושבים
בפאב, עיניהם מביטות אחד בעיני השני, והניצוץ שהרגישה מוצא לו
מקום שוב, בין שניהם. איכשהו היא הרגישה שמקומו קרוב מידי לכל
מה שקרה לה ברחוב.

הוא חיכה לערב שיגיע, מתרגש מהפגישה עם אותה אחת שנתקעה בו
ברחוב. כל כך רצה לראות מה תהיה תגובתה כשתזהה כי הוא זה
שבעיניו מצאה מפלט, והוא זה שרצתה ממנו חיבוק כי ידעה שהוא
יכול להעניק לה אותו והרבה יותר. מוקסם מהמחשבות שרצו במוחו,
הוא לקח את מפתחות המכונית ויצא לדרך, סופר את הדקות לפגישתם.

היא הגיעה לפאב בשעה חמישה לתשע, לבושה בג'ינס וחולצה, עטופה
במעיל מחמם. המלצרית הושיבה אותה בפנים, בשולחן זוגי ליד הקיר,
ושאלה אם תרצה לשתות משהו בינתיים. היא סירבה בנימוס, הורידה
את המעיל והפנתה את מבטה לכיוון הדלת.

הוא נסע ברחובות הצפופים, כשמוסיקה קיטשית מתנגנת לה ברקע
באיזה תחנה מקומית ברדיו. באחד הרחובות הוא שם לב לחתולה שרועה
על הכביש, וממש שניה לפני שעלה עליה הוא עצר בחריקת בלמים
מזעזעת. האוטו שמאחוריו לא שם לב לכך שהוא עצר וממש ברגע
האחרון הוא הספיק לעצור ותאונה קטלנית נמנעה. הוא המשיך לנסוע
לאחר שנרגע מהקללות של הנהג שנסע במכונית מאחוריו וראשו היה
מרוכז כעת בדבר אחד בלבד: בה.

כעבור רבע שעה בה חיכתה היא ביקשה מהמלצרית שתביא לה קוקטייל
כלשהו, עדיף שיהיה מתוק. המלצרית חייכה וכעבור חמש דקות חזרה
עם הקוקטייל. היא שתתה אותו, אבל מוחה היה מרוכז בדבר אחד
בלבד: בו.

כשהיה כבר קרוב יחסית לפאב, הוא קלט שהוא מאחר, והפחד שהיא לא
תחכה לו נתן בו אותות והוא הגביר את המהירות. הוא נהג כבר מהר
מידי ביחסית לעיר, וכשהגיע לצומת מרכזי לא עצר בעצור ונכנס
במכונית שנסעה ברחוב מולו במהירות גבוהה. הוא נהרג על המקום,
פוצע את הנהג בו נכנס בצורה קלה בלבד. גופתו הועברה ישר לבית
החולים הקרוב ומותו הוכרז עוד באמבולנס.

היא בדיוק הייתה באמצע שתיית הקוקטייל שלה כשפתאום הרגישה הבזק
חזק בעיניה וכאב חד ועמוק בראשה. היא סגרה ופקחה את עיניה כמה
פעמים, אבל לא הצליחה לראות דבר, הכל הפך ללבן. היא שמטה את
הכוס מידה, וזו התנפצה על הריצפה. המלצרית הגיעה בריצה,
וכשראתה אותה משפשפת את עיניה ואת ראשה, פרצופה מתעוות מכאבים,
הזעיקה אמבולנס והוא לקח אותה לבית החולים הקרוב ביותר.
סיבת המוות שלה לא הייתה ידועה. כמה רופאים טענו כי מדובר בסוג
של אירוע מוחי מסוג נדיר, ורופאים אחרים בכלל לא עלו על בעיה
כלשהי ולו הזעירה ביותר במקום כלשהו בגופה. העובדה שהיא
התעוורה, עיוורון לבן ובוהק, לא הייתה ידועה לאף אחד.

במקום אחר ובזמן אחר, שתי נפשות נפגשו. במקום אחר ובזמן אחר,
ארבע עיניים התלכדו. במקום אחר ובזמן אחר, שתי אהבות הותאמו.