אין לי השראה. אני יושב פה מול דף ריק, חצי התחלות מחוקות בעט
שחור.
כבר שעתיים אני שובר ת'ראש וכלום. הכל ניסיתי. את כל הדיסקים
שלי שמתי שוב ושוב במערכת, מקווה לתפוס איזו מילה שתהיה הטריגר
שלי.
עברתי על כל ערוצי הטלוויזיה, מקווה לקלוט איזה רעיון חדש
(אולי נעצרתי יותר מדי על "בלו").
ירדתי לפארק עם הכלב שלי, אולי הטבע ייתן לי איזה יד.
אבל כלום. זין. זיפת.
וואלאק, תאמינו לי אם אני לא ממציא לעורך שלי פרק ראשון עד מחר
אז הלך עליי. ובטח גם יבטלו לי ת'חוזה.
ומה יעשה אשכנזון לא חסון כמוני, שכל מה שהוא יודע זה לכתוב
סיפורים (גם זה בקושי)?
אז עכשיו אני עושה מה שאני תמיד עושה כשאני מיואש. ניגש לארון
המשקאות ומוציא את הג'ק דניאלס הישן והטוב. אחרי 2 כוסיות אני
כבר בכלל לא עצוב ואחרי 5 אני בכלל שמח. אחרי 7 העורך שלי
מצלצל, לוודא שאני מגיע לפגישה איתו מחר. אז אני צורח עליו:
"פגישה? יש לי פגישה עם אימא שלך מחר יא חתיכת אליטיסט, אתה
יכול להשתמש בחוזה שלך בתור נייר טואלט."
מיותר לציין שאחרי השיחה הזו מצאתי את עצמי מובטל. אז עשיתי מה
שכל האנשים המובטלים עושים, באתי ללשכת העבודה. אמרו לי:
"מאיפה באת?"
 וכשהראש שלי עדיין מסובב מהוויסקי עניתי לו: "ממרוקו" ,
והפקיד הנחמד ענה לי "תסתלק מפה" (איפה שמעתי את זה קודם??)
אז עכשיו הייתי גם מובטל וגם נדחיתי ע"י לשכת העבודה. הצעד הבא
אמור להיות קבלת דמי אבטלה, אבל אמרתי לעצמי שבן-אדם שיש לו
בבית מערכת קולנוע ביתית שסכום הכסף שהוא שילם עליה משתווה
בערך למשכורת שנתית של המנקה שלו, לא מגיע לו שיקבל דמי
אבטלה.
אז החלטתי למצוא עבודה, כזאת אמיתית עם זיעה, ולקום מוקדם
בבוקר, ולחזור עייף בערב, וכל הדברים הקשים שיש רק בעבודות
שאני לא מכיר.
העבודה שמצאתי הייתה כפועל בניין. העבודה הזו דרשה כושר סיבולת
של רץ מרתון, ואני חשבתי שזה בדיוק מתאים לי, בן-אדם שהפעילות
הגופנית האחרונה שהוא עשה הייתה בטירונות (שבועיים עם 5
פטורים).
תאמינו לי שלא הייתי שורד את השעה הראשונה שם, אם שמעון לא היה
לוקח אותי תחת חסותו. שמעון היה מנהיג הפועלים, ולמרות שהוא
נראה מאיים בהתחלה, אחרי שהראיתי לו שאני יודע מה הוא השיר
הראשון שאי פעם פירסם "המלך" קניתי אצלו מידה מסוימת של אמון.
הוא לימד אותי הכל: איך להרים לבנים בלי לשבור את הגב, איך
לטפס על הפיגומים, איך לשרוק לבחורות.
כשהיינו מסיימים את היום וחוזרים הביתה ברגל (זה בונה שרירים),
שמעון לא היה יכול לעבור ליד פושט-יד בלי לזרוק לו איזה משהו.
ואני לא מדבר פה על עשר אגורות, הבן אדם זרק להם חמישיות
ועשיריות.
רק שתבינו, בן-אדם שמרוויח משכורת מינימום וחי בשיכון, נותן
יותר כסף ממה שאי פעם מישהו ממכם נתן לקבצן.
UNBEFUCKINGLIVEABLE.
שמעון אמר שזה מצווה ושאבא שלו תמיד היה עושה את זה במרוקו.
כשהם עלו לארץ, האבא, שהיה עורך-דין, נאלץ למצוא עבודה כפועל
בניין, ואז הפרוטות שהוא לא זרק לעניים היו אלו שהביאו לחם
למשפחה.
מצבו של שמעון היום לא היה טוב ביותר מהמצב של אביו אז, אבל
הוא התעקש לשמור על המסורת.
חודש אחרי שהתחלתי לעבוד בבניין, שמעון הזמין אותי לארוחת ליל
שישי אצלו בבית.
גיליתי בתים חמימים, מרוהטים בסגנון מרוקאי ישן. האנשים בשיכון
של שמעון, לא נעלו אף פעם את הדלת, שם כולם היו חברים של כולם,
כמו משפחה גדולה, כמו קיבוץ.
אחרי חודשיים בעבודה כבר הייתי פועל מהשורה, לא עוד בן-אדם
חיוור, כפוף ורזה, אלא בחור שזוף, גאה ושרירי. יכולתי להניף
פטיש 5 קילו ולנפץ אבן בלי עפעף. ממש החזון של הפועל הפאקינג
ציוני.
בארוחה השבועית אצל שמעון, האורות בביתו היו כבויים. לא ידעתי
ממש למה לצפות כשפתחתי את הדלת (זה היה לי כמו בית), רק שמעתי
את הצלצול של הטלפון שלהם.
היה זה דווקא הטלפון שלי שהעיר אותי, וזה היה העורך שלי, ששאל
אותי למה אני מאחר לפגישה. אני עדיין מרחף משינוי התפאורה
הפתאומי, סיפרתי לו את כל מה שקרה מאז שהוא פיטר אותי, ושאלתי
אותו איפה שמעון. העורך הזה, שהוא חזיר בורגני קלאסי, תפס את
מה שלי היה מציאות, בתור רעיון לספר והתלהב מאד.
אז עכשיו שוב יש לי חוזה, ועבודה, אני שוב מתעורר בעשר בבוקר
ואוכל ארוחות  בבתי-קפה.
הפסיכולוג שלי טוען שכל הסיפור שלי עם שמעון היה סתם חלום,
שנובע מהתת מודע שלי עקב חוויה פוסט-טראומתית. ואלאק בשביל 300
ש"ח לשעה, הבן-אדם היה יכול להיות קצת יותר ברור.
הדבר היחיד שלא ברור לי בכל הסיפור, הוא איך לעזאזל מצאתי פטיש
חמש קילו כשסידרתי את הבוידעם שלי.




נ.ב
הסיפור הוא עארס-פואטי בחלקו, לכן הזהרו בתגובותיכם.