אמא שלי, האישה הזו שהביאה אותי לעולם, מעולם לא נראתה כל כך
עצובה ומפוחדת- אז אבא שלי מת, ביג דיל! גם ככה הוא התנהג אליה
כמו אל זבל כל השנים. אני לא מבין את אמא שלי, כל כך עצובה
במקום להיות שמחה שהסיוט נגמר. כנראה שאותה זה לא מעניין,
צביעות יכולה להרוג בנאדם, וזה מה שיהרוג אותה,- לא המכות שהיא
חטפה מהחלאה- אבא שלי. ועכשיו היא מזילה דמעה ונאנחת, אבל גם
היא וגם אני יודעים שהוא היה חרא וטוב שסוף סוף הוא התפגר
ההבדל בין אמא ולביני, זה שאני מסתכל לאמת בעיניים.
ואומר לאמת המסריחה הזאת: "אמת מזדיינת, שונא אותך!" לא
פוחד...
ואמא שלי? היא עסוקה בליפות את המציאות,
ובהספד להגיד עד כמה נפלא, אוהב ואסיר תודה הוא היה. בא לי
להקיא מזה, כולם עומדים ליד הקבר שרק עכשיו נפער ובוכים,
נאנחים, אומרים דברים יפים עליו ואני בחוץ, לא מתקרב אפילו,
רואה את כל הצבועים עומדים ביחד ומנחמים אחד את השני, והנה,
נחום, דוד של אבא- זה שניסה כבר פעמיים להגיש תלונה במשטרה נגד
אבא, ולבסוף חזר בו, וגם סילק אותו לא פעם מהבית בבעיטה- עומד
וקורא איזה שיר מפגר של יפיי נפש שבטח איזה משורר מתוסכל כתב.
והדמעות זולגות כמו מים שם, דמעות מזוייפות, דמעות שמביעות-
כלום.

15.1.02