"אבל תגידי בכנות עכשיו, אני נראת שמנה בשמלה הזאת?"
לאאאאא כמה פעמים צריך לומר לך את זה?
"לא! מה פתאום!"
אלוהים, אני מתה מזה, מכל השאלות האלה, אני נראת טוב היום? איך
השיער? לא משמין מידי המכנס הזה? והחולצה? לשים כובע או שעדיף
בלי, ואם בלי אז פזור או אסוף? אלוהים למה כל כך אכפת לנו?
"כן מותק, את נראת טוב בזכות עצמך", "את יפהפיה ואת בכלל לא
שמנה", "מה פתאום משמין?", "והשיער? מה שבא לך...ובכלל שזה לא
משנה", "באמת שלא!"... אוי... ואיך אני נראת? איפה יש מראה?...
רגע... לא נתקע לי משהו בשיניים? אז לחייך או לא?...
והחולצה... עושה אותי שטוחה? אמממ והשיער? התנפח?
פתאום אני תופסת את עצמי במחשבות האלה ואני קולטת פתאום,
לעזאזל גם אני כזאת!
תמיד קנאתי בנטע שרק אליה באים ומספרים דברים, אז החלטתי פשוט
לשנות גישה, להיות יותר אכפתית, לגלות התעניינות, לתת עצות...
אמממ לתת עצות...
אתם יודעים, זה נחמד לתת עצות, אבל כשחושבים על זה, הכל רק
דיבורים ובכלל אם אני הייתי נותנת עצות לעצמי אז גם הייתי
אומרת לעצמי לשתוק כי אני לא ממלאת את כל העצות האלה... וכדי
שיותר תבינו: אנחנו נותנים עצות שלרוב אנחנו בעצמנו לא עושים
אותן.
באסה לנו אה? טיפשים.
אני לא יודעת, אם כל משפטי החוכמה האלה על האופי זה שקובע וזה
מה שאכפת "אל תסתכל בקנקן אלה במה שיש בתוכו" והיופי לא חשוב
כל כך... אבל בדוגרי אנחנו חבורה של שקרנים... כי היופי זה
הדבר הראשון שקובע... אני לא אומרת שצריך להיות יפיפיים, פשוט
צריך להיות עם קצת יופי, קצת חן , כי אחרי הכל הרושם הראשוני
לרוב הוא מה שקובע... לא?
וגם אם נגיד אתה טיפוס שאכפת לו רק מהאופי, ואני מאמינה שיש
כאלה, באמת שכן, אז איך זה תמיד כשאתה יוצא לאנשהו אתה מסתכל
במראה לפחות כמה פעמים לראות אם אתה נראה בסדר?
לא מספיק שאתה יודע שאתה בעל אופי לא נורמלי והאופי הוא בעצם
מה שקובע מה שאומר שלא משנה איך תראה הערב יש לך את זה?
ההתעסקות בחיצוניות שלנו שלא נפסקת לרגע... הצורך המוזר שלנו
להתקע שעות מול המראה ולעשות פרצופים, לדבר אל עצמנו,
ולרקוד... זה לא אומר לנו משהו? (אה סליחה, כנראה שזאת רק
אני...).
אתם יודעים מה נמאס לי... הצורך שלי להיות כמו כולם, שיהיה לי
אכפת, שלא אראה יותר מדי ככה או פחות מדי ככה... הרצון לפרוץ
גבולות, שלא יהיה אכפת, ללכת לפי מה שאני אוהבת, שכולם
יזדיינו, ושאני אעביר יום שלם בלי להסתכל במראה (לצערי זה לא
אפשרי) ולא זה לא בגלל שאני אוהבת את עצמי, תתפלאו, זה בגלל
שאני חסרת ביטחון לגבי המראה שלי, בגלל שתמיד חשוב לי איך אני
אראה ומה אנשים אחרים יחשבו עלי ואני בטוחה שלא רק אני. מה גם
שהחברה שלנו מנדה לרוב אנשים יותר מידי חסרי ביטחון שמרגישים
לא טוב עם עצמם ומעודדת אותנו לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו בעוד
שאנשים שאוהבים את עצמם נראים לנו מוזרים וגם את זה אנחנו לא
אוהבים.
ועכשיו כשאני חושבת על זה אז אני לא באמת מבינה מה רציתי לומר
בכל זה... למרות שאמרתי המון דברים, כן... אני זיינית שכל, זה
מה שאני! ואני ילדה חולה שלא יודעת מה היא עושה כרגע מול המחשב
ולא נמצאת במיטה... אתם יודעים, להיות חולים זה חרא, אז כל
המחשבות בעולם רצות לך בראש כשאתה שוכב עם הפנים לתיקרה במשך
כל היום ומקלל את כל העולם על זה שאתה מרגיש חרא... אני שונאת
להיות חולה!
אני בספק אם נשארתם לקרוא מה שכתבתי, אם גם בספק אם אתם הבנתם
מה שכתבתי, אם גם בספק שאתם חושבים כמוני, ואני גם בספק שאני
בספק. ( אמממ...)
טוב אז אם עכשיו ירד לי החום, סימן שאני מבריאה ואני אבוא
למסיבה ביום שישי ואני אלבש את השימלה שקניתי...
אוקיי ירד, אבל אני לא יודעת... אני חושבת שהיא קצת משמינה
אותי...
( אוקיי יעל, מספק ודי).

תחשבו על זה שאלוהים ברא לנו עיניים שנוכל לראות את הכל, חוץ
מאת עצמנו, חכם האלוהים הזה!