שטפתי את הפנים בכיור והסתכלתי במראה. טיפות קטנות של מים עשו
את דרכן במורד הלחי והתאבדו כשהגיעו לסוף הסנטר.כשבאתי לסלון
היא כבר לא הייתה שם. ואולי זה היה רק חלום? יותר סביר. הרי לא
יכול להיות שמטומטם כמוני יפגוש את הבחורה הכי יפה על פני
האדמות במקרה.
בכל אופן, עם ידיעה בטוחה שהכל היה חלום, הלכתי לעבודה. העבודה
הכי משעממת בעולם אבל השכר טוב. עצרתי בדרך לקנות את הקוראסון
היומי שלי במאפיה שליד העבודה. היא הייתה שם. זה לא יכול
להיות, פשוט לא יכול להיות. לא יכול להיות שכבר שלוש וחצי שנים
שאני עובד בעבודה המחורבנת הזאת, שלוש וחצי שנים של בקרים
במאפיה הזאת, ואף פעם לא שמתי לב אליה. אולי החליפו עובדות?
היא שמה לב שבהיתי בה, אבל היא לא זיהתה אותי. "אתה רוצה עוד
משהו?" היא שאלה בקול הכי יפה שיש. "אה, לא לא, לא תודה."
שילמתי ורצתי למכונית שלי. באוטו, הסתכלתי עליה, אין ספק שזאת
היא.

כשעליתי למשרד שלי בקומה השמינית שנאתי את עצמי. הייתי צריך
להגיד לה משהו, רק כדי לדעת שזה לא היה חלום. החלום הכי מתוק
שאי פעם חלמתי. לא שמשהו מיוחד קרה בחלום. אני בדיוק חזרתי
מאביב כשהחלטתי לעצור בדרך ולקנות סיגריות. ראיתי אותה מרחוק.
היא בחנה אותי ורצה אליי.
"אדוני אתה חייב לעזור לי, אתה חייב לעזור לי.." אמרה, והתעלפה
במקום. לא הכי ידעתי מה לעשות. אז החלטתי לעשות מה שעושים
בסרטים והרמתי אותה והכנסתי אותה למושב האחורי. מזל שחניתי
קרוב למדרכה, אחרת בחיים לא הייתי מספיק. בדיוק שהתחלתי
להתניע, ראיתי בחור צעיר, לא מגולח, עם מעיר עור שחור, נעצר
בדיוק לפני הקיוסק שקניתי ממנו את הסיגריות. הוא הסתכל לכל
הכיוונים. התפללתי שהוא לא יסתכל לכיוון שלי, אבל אז קלטתי
שאני במכונית. לחצתי על הגז בכל הכוח, מה שהשמיע חריקה צורמת
על הכביש ונסעתי. במראה שמתי לב שהוא הסתכל עליי, אבל לא נראה
לי הוא חשד במשהו. הסתכלתי עליה כמעט ללא הרף. אם לא הייתי
נוהג לא הייתי מפסיק להסתכל עליה. כל כך שלוה, כל כך יפה.
פתאום היא פקחה את העיניים, אבל עדיין לא זזה. הסתכלה עליי.
"זה בסדר, את רק צריכה לנוח קצת." אמרתי. היא סגרה את עיניה
בחזרה ויותר לא קמה. העליתי אותה לדירה שלי שבקומה חמישית
(ובאותו זמן הודיתי לממציא המעליות), והנחתי אותה על הספה
בסלון. הלכתי לכיוון החדר שלי, הפניתי אליה מבט אחרון, וסגרתי
את הדלת.
החלטתי שאני חייב לעשות משהו. פשוט חייב. בעבודה אני לא מצליח
להתרכז, אפילו לא מעט. ביקשתי אישור מחלה מהבוס, התלוננתי על
כאבי ראש. והוא, כמו תמיד, בולע את כל מה שאני מספר.
ירדתי למאפיה. "אף פעם לא ראיתי אותך פה בשעה כזאת, גיל" אמרה
שמחה, בעלת המאפיה.
"לקחתי יום חופש. תגידי, איפה זאת שמכרה בבוקר?" שאלתי.
"אה, אתה בטח מתכוון להילה. היא חדשה פה, אתה יודע. היא הלכה
לפני שעה, גמרה את המשמרת שלה. היא תחזור בערב בסביבות שמונה
אם אתה רוצה. למה אתה מתעניין?" היא קרצה לי.
"סתם, פשוט נראית מוכרת לי" אמרתי והלכתי.
אז היא כן חדשה. איזה טמבל אני! שכחתי לשאול אותה מתי היא
התחילה לעבוד... זה היה עונה על כמה שאלות..
חזרתי הביתה. מה יש לי לעשות בחוץ? נחכה עד שמונה.

כשחזרתי למאפיה ראיתי אותה שוב. "שלום, אפשר לעזור לך?" שאלה.
"כן. תוכלי להגיד לי איפה היית אתמול?" שאלתי למרות שזה לא
נשמע הכי טוב.
"סליחה?! אדוני, אם אתה לא מתכוון לקנות פה משהו אז אני מציעה
שתפנה את המקום לבא בתור" אמרה.
"לא, לא. לא התכוונתי לזה. רק תגידי לי מאיפה אני מכיר אותך"
"אין לי מושג. יכול להיות שנתקלת במישהי שדומה לי".
"תקשיבי לי! אתמול רדף אחרייך איזה בחור והכנסתי אותך לאוטו
שלי, ואני רוצה לדעת מה קרה!" די צעקתי את זה.
"אדוני, אין לי מושג על מה אתה מדבר, תלך מפה בבקשה!"
בעטתי בפח שהיה לידי ונכנסתי למכונית. אולי אני מתחיל להשתגע?
חולם על בחורה שאני אראה אותה ביום שלמחרת? היה לי רעיון.
פניתי שמאלה במקום ימינה ברמזור למרות שצפצפו לי, ונסעתי
לקיוסק. אותו קיוסק שמול הבית של אביב, אותו קיוסק שבו פגשתי
אותה.
"שלום, אתה זוכר אותי?" שאלתי את בעל הקיוסק.
"תזכיר לי"
"אתמול קניתי ממך סיגריות, ואז רצה אליי בחורה... בבקשה תגיד
לי שאתה זוכר." הוא הסתכל עליי במבט תמהוני, לא מבין מה אני
רוצה מהחיים שלו. שחזרתי בשניות את השיחה שלי עם הבחורה ועם
המוכר הזה והבנתי אני די מטריד אותם.
"אני לא זוכר דבר כזה, מצטער"
"אתה בטוח?"
"במאה אחוז".

טוב, אז זה היה חלום, חבל שאני לא יכול לחלום אותו שוב. כדי
לתת למוכר להרגיש שלא סתם שיגעתי לו ת'שכל, קניתי ממנו חבילת
סיגריות.
כשיצאתי החוצה בדרכי למכונית, רצה אליי בחורה והתעלפה לי
בידיים.