עבדאללה שעבאן היה בן 18 במותו. איברהים ניזאר ריאן היה בן 17
במותו. שניהם, מתו מות גיבורים ונקברו בהלוויה המונית,
גיבורים. לעולם לא נשכח מעשיהם; לא יימחה זכרם. לא יהי ברוך.

נערים אלה, רצחו בירייה בגב, מטווח אפס, שני חיילים, שני
אוהבים, שטיילו ביישוב אלי-סיני. לבל יאמרו לשונות ארס, לבל
יטיפו מילות תרעלה. לבל יצהלו וישמיעו תרועתם, לבל ישיאו חמתם.
לבל ירטשו ערכי אדם.

נערים אלה, בגילנו, בגילך. התוכל לתאר עצמך נוטל רובה ויורה
בגבם של אנשים? התוכל לתאר עצמך מחבר לגופך חגורת נפץ ומפוצץ
אותה, בדם קפוא, ברחובות עיר הומה, רוצח אנשים, נשים, עוללים?
התוכל לתאר עצמך רווי שנאה, נוטף אבדון, לבצע מעשה נחפר שכזה,
בעבור בתולות גן עדן? התוכל לתאר עצמך מאבד כל צלם אנוש, מטמא
כל היותך, אדם?

תאר לעצמך, משום שהם תיארו. תאר, והינאץ בתיאורך, היכלם בבהותא
ובבוז, בקלס ובגנאי, משום שאתה אדם.

מה תראה בעיניו של אדם? הכל תראה, אור ומראה, נוף וצבע, זריחה
מפציעה וכיהוי חושים, זוהר וזיו, תוגה, עכירות וקדרות, שממון
נוגה, זעוף ודווי. ומה תראה בעיניהם של אלה? רק אותה שנאה
מבעיתה, חירוף ושטנה מתועבים ורועמים.

עבדאללה שעבאן היה בן 18 במותו. איברהים ניזאר ריאן היה בן 17
במותו. שניהם, מתו מות גיבורים. אנו יודעים מה גרם להם לעשות
את שעשו, לא נבין את סבלם, לא נשמע מצוקתם, לא נכרע לרחמם. אנו
רואים את מלשיני הארס ומטיפי התרעלה.

אנו שומעים את זעקות האב והאם, האח והאחות, שאיבדו עולם ומלואו
בן רגע. אנו נאנחים את כאבם, מתייפחים את מותם, קנים את
מזמורם. מלווים אותם, שוב, אל מותם.