"וישנאה [...] שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה
אשר אהבה" שמ"ב י"ג 15
הגחלת לעולם אינה כבה, תמיד תבער אי שם בתהום הנפש, כל אימת
שרוח החיים עודה באדם. אי אפשר לדומם את קולה, להסתיר את אורה,
לצנן את בערתה. אין היא פצע שלעולם מדמם, אלא אבוקה המאירה את
הדרך אפילו כשאיננו צריכים לה.

מכתב חמישי

אמרתי לך שרגשותיי כלפייך קהו לאחרונה, ואף שאינם כאילו לא
היו, הם מכאיבים פחות ומציקים פחות ומזכירים פחות על קיומם. את
שכתבתי פעם - שכאשר אני מתבונן באבק המתעופף באוויר, באנשים
הולכים ברחוב, בספר שאני קורא - אני נזכר בך, אינני יכול לכתוב
שוב, איני מרגיש (או משלה עצמי שאיני מרגיש) את הדברים בעצימות
שאפיינה אותם קודם. אבל את שכתבתי על הפער שנותר בנפשי, אני
יכול לכתוב כתוב וחזור, ולאחרונה פער זה שואב את מחשבותיי
לתוכו לעתים קרובות.

חשובה לי מאוד הידידות שלנו, אולי יותר מכל, והיא הטובה ביותר
שהייתה לי בחיי. זאת אינני אומר בהיסחפות קיטש או בסערת רגשות
או באי-הגיון או בלגלוג, אלא ברצינות, לאחר ששקלתי את הדבר
ארוכות. איני רוצה לאבד אותה, איני חושב שתאבד לי, ואם תאבד,
יכאב לי.

אינני יודע כיצד אני מתמודד כעת עם רגשותיי, ועל זה באמת אי
אפשר לכתוב במכתב, לא משנה כמה אנסה, הדבר דורש שיח הידודי.
ניסיתי לדמיין לעצמי את הדבר, קודם, בשני מישורים - מישור
רציונאלי, שבו אני צריך לבצע ניסיונות שכנוע עצמי, ומישור
אי-רציונאלי, שבו אני צריך להסיח את דעתי מן הנושאים המכאיבים
במידה המקסימלית האפשרית. על-אודות הגישה שאני נאלץ להפעיל
כעת, אשוחח אתך לכשתחזרי, וזהו אינו דבר שיחזיק אותך במתח
בלתי-נסבל משך כל ימי הבילוי המהנים שלך בחופשתך.

ייתכן שציפית למכתב משעשע, מכתב שתוכלי לקרוא ולצחוק, להיזכר
בנחת בדברים נעימים, לחשוב על הניתוק המוחלט מהעולם הנוכחי
שלך, ניתוק המצפה לך בשבועיים הקרובים, להרהר בנחת ובנועם
במחשבות פשוטות, נעימות, שאינן דורשות העמקה. אולם את יודעת
שאינני כזה, לא יכולת לצפות ממני למכתב כזה. והרי, אני,
באגואיזם הטיפוסי לי, כותב את המכתב על עצמי בכלל. על כך אני
מצטער, אולם לא מתנצל. שהרי אם לא תרצי, לא תקראי אותו כלל.