"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" משלי י' 12
מובא כאן סיפורה של אהבה נכזבת, של ניסיונות לשכנוע עצמי בעזרת
הרציונאל ובעזרת כלים אחרים. זהו ניסיון להתיימר ולשכנע אדם
בכך שאוהב את מישהו. ניסיון ראוי לרחמים, מתנשא, חסר סיכוי -
אולם מתחכך במיתרי הנפש ומשמיע ניגוני קנאה ויבבות עליבות.

מכתב שלישי

כפי שכבר ציינתי, אני מרגיש קנאה רבה כשאת לא נמצאת בחברתי;
או, יותר נכון, כשאת נמצאת בחברתם של אנשים אחרים. הסיבה לקנאה
עצמה ברורה, ולמרות שאני לא מצדיק אותה - היא קיימת. הכאב,
אגב, שאני מרגיש, כאשר אני חושב עלייך עם מישהו אחר בצורה
מפורטת יותר או פחות, קטן יותר מהכאב שאני מרגיש בדרך כלל כאשר
אני מעלה את נושא הדחייה והדברים הקשורים אליו ישירות.

בכלל, ההרגשה היא מדהימה (בגועל שלה!) - אני מרגיש כמו
סכיזופרני עם פיצול אישיות חריף, משום שכשאני מנסה לחשוב על זה
בצורה רציונאלית, אין לי בעיה מיוחדת להתמודד עם העובדה שאת
גופנית עם מישהו אחר, ואני מודע היטב לכך שאני לא יכול לקבול
על זכותך לכך ובכלל - זה לא גורם לי סבל מיוחד. אבל הבעיה, כפי
שציינתי כבר הרבה מאוד פעמים, היא לא בכך שאינני יכול להתמודד
עם השאלה באופן רציונאלי, אלא בכך שההתמודדות הזו כרוכה גם בצד
האי-רציונאלי של האישיות שלי, והצד הזה, בכל פעם שאת אומרת לי
שהיית במקום X והיה שם בחור בשם Y, גורם לי לכאב נפשי אדיר,
דפיקות לב מוגברות, נשימה לא סדירה וכל שאר הדברים אשר
אופייניים לפליטת אדרנלין מוגברת ביותר; גם אם את תאמרי לי
במפורש שלא עשית אתו כלום והוא אפילו לא ידיד שלך. (אגב,
תמהתני מנין את מכירה את כל האנשים האלה. כלומר, אני די בטוח
שלא כל האנשים האלה הם אנשים שהכרת עוד קודם; אז מנין, אמרי
לי, הדבר מנסר בנפשי ואינו מתיר לי מנוח.)

אם פשוט תסתירי ממני את הדברים האלה - כלומר, כאשר את לא בבית
ואני שואל - איפה היית? - תסרבי לענות, הדבר לא יעזור במאומה.
בכל הפעמים שלא ענית לשאלה דומה (לא משום שלא רצית לענות אלא
משום שלא ייחסת לשאלה חשיבות בתוך תלם שאלות אחרות, למשל),
נגרם לי כאב נפשי גדול אף יותר, אפשר שבגלל אי-הוודאות,
כביכול.

אני לא יכול להגיד לרגשות שלי להפסיק מפני שאני לא שולט על
החלק הזה שלהם. זו בדיוק הבעיה, לעניות דעתי.

אני לא יודע כיצד אני מתכוון להתמודד הלאה עם המצב. נדמה לי
שלאחרונה המצב מעט השתפר (לא, אני עדיין לא חושב על בנות
אחרות, אבל אני חושב שלפחות הצלחתי להשלים עם היותך אובייקט
לחברות אפלטונית בלבד, אם כי עכשיו אני פשוט שואף להרחיב את
החברות הזאת עד המקסימום שאני יכול להגיע אליו, אבל את מתנגדת,
כמובן, כי את מרגישה פגיעה במרחב ובחירות שלך) אולם אפשר שזו
רק הרגשה; ולמרות שאני כבר מזמן לא מרגיש בכאב נפשי
אקוויוולנטי בחריפותו ועצמתו לזה שהרגשתי בימים הראשונים שלאחר
הדחייה, הכאב העמום עדיין מאוד מפריע - לכל דבר שאני עושה -
משום שאני לא יכול להשתלט על העובדה שאני חושב עלייך, ולא
עוזרים שום טיעונים רציונאליים.

עצם כתיבתי זו מוכיח את החשיבות שבהוצאת דברים כאלה החוצה, גם
אם לא אחלוק אתך טקסט זה (לא החלטתי לגבי זה עוד). אני לא חושב
שאת יכולה להגיד לי משהו, לתת עצה מועילה, - משום שאת כל
הדברים האלה כבר ניסינו, דנו בהם, אפשר אפילו - דשנו בהם, לשנו
אותם, לעסנו אותם מצד לצד ובכל השיניים עד שנראה כי מיצינו
הכל. ואפשר גם שלא. הווי אומר, את לא באמת יכולה לעזור לי
עכשיו, אני חושב - אלא אם כן את תחליטי על שינוי גישה דרסטי
(לא דרסטי עד כדי פיתוח קשר רומנטי, אלא דרסטי עד כדי החלטתך
בנוגע לדרגת הידידות בינינו שאת רוצה להגיע אליה). מייד אבאר
למה כוונתי במשפט האחרון ששמתי בסוגריים. למרות שאת לא מוכנה
להודות שקיימות אצלך רמות שונות של ידידות עם אנשים שונים (או
שלפחות את לא מוכנה להודות שהדבר משפיע כך או אחרת על הזמן שאת
נמצאת בחברת אותם אנשים), למעשה קיימת גם קיימת הפרדה כזו. לך,
כמו לכל אדם אחר, יש דרגות חברות כדלקמן: חבר/ה הכי טוב/ה
(אפשר שיש יותר מאחד, אך אני סבור שלא יותר משלושה-ארבעה,
כאלה) - best friend; חבר/ה - good friend; ידיד/ה - friend
(האם ייתכן שהשפה האנגלית דלה יותר בביטויים מעין אלה מאשר
העברית?); מכר/ה - acquaintance. אני משוכנע שיש לסוג הקשר (כל
הקשרים לעיל, אגב, הם קשרים אפלטוניים למהדרין) השפעה רבה מאוד
גם על תדירות וגם על אופי (תוכן) הפעילויות אשר את מקיימת עם
אנשים מדרגות קשר אלה (אני אמנם מבצע כאן אינטרפולציה מהקשרים
שלי עם אנשים וממה שאני יודע על קשרים של אנשים אחרים). לי
נדמה שהרמה אליה את מוכנה לשייך אותי כעת היא רמת הידיד במקרה
הטוב (כמובן, כשאנחנו לא עובדים על פרוייקט ענק), אם לא רמת
המכר. אני, כמובן, חותר ליותר, על-אף (ואפשר שאף בגלל!) היות
המישור אפלטוני בלבד. השאלה, אפוא, האם את מוכנה לפתח אתי קשר
של good friend או אף best friend; ואם לא, אז לא. אולם את
התשובה אני צריך לדעת.

דבר שמעניין, לדעתי, לציין, הוא שלאחר שכתבתי את כל הטקסט הזה,
מבלי לדעת אפילו האם אשלח לך אותו או לא (ובכל מקרה לא סביר
שאשלח לך אותו לפני הטיול שלך לחו"ל), שוב חשבתי על האפשרות
שאת נמצאת עם בחור אחר ברגע זה, אפילו - בקשר גופני. ולא הייתי
ממהר להסיק את המסקנות, אולם נדמה לי שלאחר שדשתי כה הרבה
בנושא הזה במהלך היום כולו (ראשית בשיחה אתך, ולאחר מכן בטקסט
זה) שכעת התת-מודע שלי הניח מחסום תודעתי בלתי-מכוון (לצערי,
אני לא יכול לשים מחסום כזה באופן מודע! - זה בדיוק מה שאני
צריך לשאוף אליו!) על הנושא, ולכן לא גורם לי לכאב (סביר
להניח, אבל, שבאופן זמני).

לאחר מחשבה, הגעתי למסקנה נוספת. לא משנה כמה אומר לעצמי שעלי
להפסיק לאהוב אותך, לא יעזור הדבר, מהסיבה הפשוטה שאני יכול
לשנות, במקרה הטוב - רק את התנהגותי החיצונית, דהיינו - את
המעשים שאני עושה (לדוגמא, אני יכול להפסיק את הגישה
האובססיבית לגביך - כלפי חוץ). אולם אין הדבר אומר שהדברים לא
מטרידים אותי ברמה הפנימית - ואני חושב שבכך שאני אדחיק אותם
פנימה במקום לתת להם להיפלט אני עשוי רק לגרום להחרפת הכאב
במקום שככתו.
כמו-כן, אודה לך אם תוכלי להבטיח לי משהו ולקיים את הבטחתך.
יכול להיות שלא יהיה ברור לך לשם אני מבקש, אולם עלי לציין
שאני בעצמי לא יודע מה הסיבה לצורך לדעת דווקא בתחום ספציפי
זה. מאסה נפשי בניתוחים עצמיים, מה גם שאינני מצליח להגיע
לתת-מודע בלאו הכי. ובכן, הרי המשאלה: כשתהיי עם מישהו (בקשר
גופני), תגידי לי, בבקשה (לא לשם אישור, חס ושלום - ואני נותן
לך בזה את מילתי שלא ארשה לעצמי לומר ולו משפט אחד של ביקורת
בניגוד לרצונך, ואת יכולה לתפוס אותי במלה במקרה כזה). אם
תרצי, אני יכול להבטיח סודיות, ושאר דברים ברורים מאליהם.

חשבתי גם על האפשרות האכזרית שציינת בשיחתנו - שאפשר שאני בכלל
לא רוצה (בתת-מודע - הרי מובן שבמודע אני יודע היטב שאני לא
מקבל כלום חוץ מכאב) לסיים את הכאב והאהבה, לא רוצה להיפטר
מהם. למרות שאני חושב שאין כך הדבר - אפילו אילו היה כך, זו
עדיין בעיה שצריך לטפל בה, ואי אפשר לומר שזו פשוט אשמתי
וזהו...

מכתב רביעי

בשבוע האחרון אני שוב מרגיש עליה באינטנסיביות רגשותיי כלפיך.
דווקא הכאב האי-רציונאלי נחלש בתקופה זו, אולם הרגשות שוב ישנם
ושוב גואה השפעתם לשיאים כקודם. הרבה יותר קשה לי לכתוב מכתב
זה מאשר את הקודמים ב'סדרה'. ולו משום שהפעם, אינני בטוח באמת
במה שאני רוצה לומר ובתגובתך.

הנושא הכאוב הבא הועלה באי-מייל שתשובה עליו אני מצפה לקבל
היום. כאשר אמרתי שלדעתי מוטב להפוך ידיד טוב לחבר אמיתי (אהבה
אמיתית) מאשר דייט מזדמן לחבר כזה, ואפילו אם קשה יותר הדבר
(אם כי אני חושב שניסיונך האישי לא יכול ללמד אותך זאת, אלא
דווקא ההפך, משום שאהבה פיתחת דווקא לידיד הכי קרוב שלך דאז);
השבת על כך שמבחינתך יש בידידות הקרובה מחסום פסיכולוגי או אחר
הגורם לך להיות בלתי-מסוגלת אפילו לחשוב על האפשרות של קשר
רומנטי כלשהו עם ידיד טוב. לעניות דעתי, זוהי בעיה אשר אם לא
תוכלי לפתור, תאלצי להתמודד עם תוצאות שלה שעשויות להיות מאוד
עגומות.

אין בדבריי האחרונים, כמובן, כל איום. אולם חשבי על כך: כאשר
את יוצאת לדייט מזדמן, לדברייך, גם הדייט וגם את עצמך מבינים
היטב כי זהו קשר ארעי אשר לא יניב את פרי 'אהבת האמת'. מכאן,
שהסבירות שתתפתח חברות אמיתית מקשר כזה, גם אם אפשר שלא הייתה
אפס בתחילה, נדונה להיות אפס על ידייך. ומאידך, כאשר קשר
רומנטי מתפתח מתוך ידידות עמוקה, הרי שיש בידייך הרבה יותר
מידע ויכולת לקבוע האם את נהנית מן הזמן שאת מבלה בחברת אותו
ידיד; ומכאן גם שהסבירות כי אכן תתפתח חברות אמיתית מקשר כזה
מזנקת מידית לשמיים.

מעולם לא היה דבר שרציתי בכל מאודי כמו את אהבתך, משמע שהיא
הדבר החשוב לי מכל. אינני אומר זאת לשם הפיוט או על דרך
ההגזמה, משום שאמת היא, ואני מוכן להגן על אמת זו.

מצדי, אני מוכן להעניק לך אהבה, ואני חושב שהתנהגותי בהחלט
מספקת לך יסוד לראות טענה זו כמוכחת. אינני מחפש קשר בן
שבוע-שבועיים, קשר ארעי וחולף אשר שוכחים כעבור ימים בודדים.

אינני יודע ואינני יכול לדעת האם בעבר מישהו אהב אותך כפי שאני
אוהב אותך. אפשר שלא. אולם גם לו נאמר כי כן, הרי ברור כי לא
בכל יום מורעפת עלינו אהבת אמת ולא בכל יום אנו מרעיפים כזו על
אדם אחר. למעלה מזאת, את אהבת אך פעם אחת אהבת אמת. הווי אומר,
נדירה היא האהבה האמיתית, בגלל הקשרים הארעיים אשר סובלים
מחסרונה.

חוששני שארוך מאוד, ארוך מדי עשוי להיות הזמן שבו את תפתחי שוב
אהבה אמיתית ואני אפתח אותה כלפי אחרת בעצמי. וכמו כן, האהבה
כמעט אף פעם איננה הדדית. כלומר, אחד הצדדים תמיד אוהב יותר,
ולעתים אחד הצדדים אינו אוהב בתחילה כלל, ורק עם הזמן עשויה
האהבה להפוך להדדית באינטנסיביות שווה ממש.

ומשום שכה נדירה היא האהבה, משום שזמן כה רב עשוי לחלוף עד אשר
שוב תופיע הזדמנות כזו, משום ששנינו, לתקוותי, נהנים מן
הידידות בינינו (שלטענתך היא האינטנסיבית ביותר מבין כל
חברייך) - בגלל כל אלה, מדוע צריכה הידידות לעמוד בגדר מחסום?
האם לכן אינך אוהבת אותי? ואם לא לכן, אז מדוע?